עותניאל מנצור

בכתב העת תימא טז (שיצא לאור החודש ע"י האגודה לטיפוח חברה ותרבות תיעוד ומחקר – נתניה בעריכתו של מכובדנו פרופ' יוסף יובל טובי) כתבתי מאמר על רבי יחיא אלצ'אהרי (להלן: מהרי"א). ארצה במאמר קצר זה לפרוט בקצרה על דמותו של החכם התימני. רבי יחיא בן סעדיה אלצ'אהרי (להלן: צ'אהרי) היה מגדולי חכמי תימן ומשורריה. נראה שנולד בקהילת אלצ'אהִרה בשנת רס''ה (1505) ונראה שנפטר בשנת שמ''ג (1583). חי רוב חייו בתימן, נשא שם שתי נשים קודם יציאתו למסעותיו בארצות שונות, ושתי נשים אחרות בהגיעו להודו ולפרס.  חי בתקופה הרת גורל ליהודי תימן.

יהודי תימן היו אנשי מצוות, רוח ותרבות אותנטית. זה ניכר גם המצוות ציצית שהרי יהודי תימן היו הולכים ועל כתפיהם היה הטלית הנקראת בפיהם 'שמלה' כפי שציינו במאמר הקודם של חודש מרחשוון. ויש לשאול, מדוע נהגו כן, הרי למדנו שאין מקיימים מצוות ציצית אלא אם כן התעטף בה ראשו ורובו לפי כל הכללים שהקדמנו, ולכן נשאלת השאלה מדוע נהגו כן?

אנו נמצאים לאחר חודש של אמירת פיוטים הנקרא 'אשמורות', שבו כולם עטופים בטליתות מצויצות, וקוראים את הפיוטים הקבועים בחרדת קודש וברעדה.

ועתה הגענו לחודש תשרי, חודש מיוחד מאוד, הן בפן הרוחני שהרי חודש זה מכיל מצוות רבות, בין היתר: תשובה, צדקה ותפילה. והן בפן המעשי, שע"מ לקיים מצוות רבות בחגים אלו דרוש עשייה כבירה, למשל: ניקוי השופר, בניית סוכה, גזימת הלולב, עשיית האגודה ועוד כהנה וכהנה.