בית קמיע גלילי היה נפוץ בתימן, חוצה דת, גיל ומגדר. גיוון הגרסאות הוא עצום, הן בגודל, בעיטורים ובשילוביו בענקים שונים (דקה, כשח, לאזם, משחטה, טוק ועוד). 

כוחו המאגי רב, גם אם לא הכיל נוסחה מאגית על קלף או פיסת נייר. בצנעא היהודית ענדו אותו רק פעוטות וכלות ומוסלמיות, ואילו ברחבי תימן היה נפוץ בקרב יהודים ומוסלמים. הגבר המוסלמי ענד אותו על חגורתו.

גירסה של ענק דקה (השוו פריט 11.AHT.72) משופעת בקמיעות: בית קמיע גדול במרכז, ושניים קטנים – בצדדים; ובעיטורים סמליים על חרוזי הכסף - דגם עדשה (בלסנה – גרגר כסף מוקף בחוט קפיצי או חוט שזור) ודגם שעורה (שעיריאת), שנועד להדביק את העונדת בפוריות הדגן; ואילו בכוחם של חרוזי ה"ענבר" (כהרב = חשמל) למשוך את הכוחות הקוסמיים המטיבים. 

בהשוואה לענק החזה הצפוני (ראו פריט 11.AHT.22) הנפוץ, מטיפוס זה מצויות רק דוגמאות בודדות באוספים שונים, ואחת באוסף האגודה (ראו פריט 11.AHT.57). אך גרסאותיו הרבות, שהיו נפוצות בתימן התחתונה, מתועדות בתצלומים בעבודתו החשובה של שמעון גרידי על "עדיי תימן" (1937). בכל מחוז נודע הענק בכינוי אחר, אך התבנית דומה: מחרוזות של חרוזי כסף ולעתים גם אלמוגים (מרגאן) אחוזות בלוח מלבני מרכזי (צדר=חזה) ובשני משולשים בקצוות.

רוזטות ובעיקר מעוינים מגרגירי כסף זעירים (גרנולציה), הם עיטורים אופייניים של ענק מטיפוס זה (השוו לפריט  11.AHT.22), ונפוצים בתכשיט התימני. את הכדורים (שד'ר) הכינו מחוט כסף גזור לחתיכות קטנות, אותן טמנו בתוך אפר וחיממו באש, בתהליך החימום הן התכדרו, ומהן הכינו מסבועאת (ורדות בנות 7 גרגירים), מתסועאת [מעוינים בני 9 גרגירים), את חרוזי התות לענק המענקה ועוד.