בלוג יהדות חברה וקהילה
א. "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' "
אדמו"ר עשה דרכו בחזרה משוויץ לא"י. בדרך חלפה הרכבת על פני נוף של הרי האלפים, שהיה יפה במיוחד, וריכז אליו את מבטיהם של כל הנוסעים שהיו מרותקים לחלונות והסתכלו בשקיקה בנוף. אך למרות זאת המשיך הרב לעסוק בשלו, כאילו לא אירע דבר, ולא גרע עין מספר המשניות שהיה בידו. העוזר שלו, ברצותו לגרום לרבו קורת רוח, הסב את תשומת לבו לנוף המהמם המשתקף מבעד לחלונות. אבל הרבי בְשלו – ממשיך להיות שקוע בלימודו.
כשהגיעו לארץ, השקיף הרב דרך חלונות הרֶכב אל הנוף שמסביב, ולא גרע עין מתוואי הדרך. עכשיו לא יכול העוזר להתאפק: "רבי, אינני מבין, האם הנוף בשוויץ לא היה הרבה יותר יפה ומרשים"?! – "שתי תשובות לי בדבר", ענה האדמו"ר, "האחת – וכי צריך אני להביט בנוף של הרי האלפים כדי לראות את הקב"ה? – והרי כתוב: "מבשרי אחזה א-לוה"! ועוד, הרי אפשר לראות את השם גם מתוך התבוננות בכף היד שלי, ובוורידים המקיפים את הגוף, ובעיניים וברגליים, ובכל יתר אברי הגוף שברא לנו הקב"ה, אברים הפועלים יחדיו בהרמוניה מופלאה ומשלימים זא"ז; ואם כן, לשם מה הוצרכתי להפסיק מלימודי ולהביט בנוף השוויצרי"?! – והמשיך הרב: "ואם תשאל, אם כן, מדוע כשהגענו ארצה, התבוננתי בנוף? – התשובה לכך כבר כתובה בספר דברים: " אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" – ארץ שהקב"ה מישיר אליה את עיניו, שאני לא אסתכל בה"?!
ב. אהבת א"י ב...עזה
המשורר המפורסם, ר' ישראל נג'ארה, רב, פרשן ומשורר ("יה ריבון עלם ועלמיא", "יודוך רעיוני", "יעלָה בואי לגני" ורבים נוספים) נפטר בעזה ב-1628, ונקבר בבית-העלמין היהודי בעיר. כשהיהודים עזבו את עזה, נשתכח בית הקברות ואיתו מקום קבורתו. כשנכבשה עזה במבצע סיני (1956), נזכרו במשורר, וגם מקום קבורתו נתגלה לפתע ובדרך מקרה. אחד הקצינים שהתעניין ב'ארכיאולוגיה יהודית' כמו בתי כנסת ובתי קברות עתיקים, ניסה למצוא את דלתות העיר העזה שהסיע שמשון משם. בין היתר התעניין בבית הקברות העתיק ולמקום מנוחתו של ר' ישראל נג'ארה. אולם אף אחד לא ידע דבר אודותיו, והוא לא הצליח למצוא את האתר.
לפני שעזב את העיר, ישב במפקדה של עזה והביע את צערו על החיפושים שהעלו חרס בידו. היה שם חייל שישב כל הזמן בשקט והקשיב לסיפורי הקצין. אך כשסיפר על ר' ישראל נג'ארה המשורר, קפץ החייל ממקומו ואמר בקול: "נדמה לי שאני יודע איפה המקום".
הקצין ביקש ממנו להילוות אליו ולהראות לו את המקום. הלכו וחיפשו ואף שאלו ערבים, חקרו ודרשו, ולבסוף מצאו שם שרידים של בית קברות יהודי עתיק, ושם בוודאי נמצא גם מקום קבורתו של המשורר הגדול. הקצין שמח על הדבר, והודה לחייל וביקש ממנו שיספר לו מניין ידע שכאן קבורתו של המשורר. ענה לו החייל: "לא ידעתי, אבל חשדתי בכך, בגלל מעשה שהיה: היינו פלוגה של חיילים שנכנסה לעזה, והיינו מאוד עייפים. כל הלילה הלכנו ברגל, כשהמרגמות על הכתפיים והרובים בידיים; הלכנו כשאנחנו רדומים, הלכנו והשתרכנו. היינו עייפים עד מוות והעיניים נעצמו מעצמן. כשנכנסנו לעזה, רצינו להתחיל בשירה, בדומה לכניסתם של כובשים, ולא יכולנו לשיר. היינו עייפים, והעיניים נעצמו. אולם בהגיענו למקום הזה, התעוררה בנו לפתע רוח של שירה, והתחלנו שרים בקול. שרנו שירים נפלאים. שאלנו את עצמנו, מה קרה במקום זה, מניין אזרנו רצון וכוח לשיר, ולא יכולנו להסביר לעצמנו את פשר החידה הזאת.
אולם כששמעתי את סיפוריך על ר' ישראל נג'ארה, התחיל לבי דופק, והוא אמר לי, לבטח – השירה היתה מכוחו של המשורר, ובוודאי מקום מנוחתו נמצא באותו השטח – וכך היה"...
הקצין התפלא לשמע סיפורו של החייל האלמוני, ושאל לשמו כדי לרשום אותו בפנקס שלו. החייל ענה לו בחיוך: "והלא אנו נמצאים בעירו של שמשון, אענה לך כמו שענה המלאך האלמוני למנוח, אביו של שמשון: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי" – הקצין החוויר לשמע התשובה, הסתכל בחייל האלמוני והמשיך את הפסוק: "וְהוּא פֶלִאי" (שופטים י"ג י"ח).
ג. א"י וחיבת הבד
נזדמנה לו לצדיק חתיכת בד מא"י, שהיתה חביבה עליו מאוד מחמת חיבת הארץ; והִתאווה הצדיק לעשות ממנה טלית קטן. הלך הרב ומסר את חתיכת הבד בידי אחד מחסידיו שהיה חייט מומחה כדי שיעשה לה בית צוואר, ויתקין אותו להיות ראוי לטלית קטן. המתין הרב בכליון עיניים לגמר העבודה כדי שיזכה ללבוש את הטלית קטן שנעשה מבד של א"י. וכשזה התמהמה, שלח הרב לקרוא לו לביתו. כשהופיע החייט, עמד הוא בפני רבו ופניו כבושות בקרקע, כי ירא להביט בפני רבו. "חביבי, מה קרה לטלית שביקשתי ממך לעשות לי"? – ענה החייט בבושה: "רבנו, בושתי וגם נכלמתי לספר את מה שקרה לי; חרפה וכלימה תכסה פניי... מימיי לא אירע לי כדבר הזה, ואין זה אלא מעשה שטן... כשהנחתי את חתיכת הבד על השולחן כדי להתקין בית צוואר, לא הרגשתי שהבד התקפל, ובמקום לחתוך בית צוואר אחד נחתכו שני בתי צוואר"... שמע הרבי את דבריו, ועל פניו לא נראה שמץ של כעס; אדרבא, אמרי נועם יצאו מפיו: "שני בתי צוואר?... הלא כך נאה וכך יאה... אמנם כן... שניהם צריכים ושניהם טובים כאחד: האחד – צורך הבגד כרגיל, והשני – לנסות אותי כדי לראות אם אבוא לידי כעס"...
ד. ללמוד אהבת א"י מ.. גוי
"נדמה לי שכּל עם, צבע עור ושפה עלי אדמות מיוצגים בקרב ארבעה עשר אלף הנפשות החיות בי"ם. בלואי הסחבות, עוני, דלות וזוהמה, שהם עדות נאמנה יותר לשלטון מוסלמי"... כך מתאר הסופר האמריקאי מארק טווין את סיורו בי"ם בשנת 1868. הוא ממשיך ומתאר את מסעו מנהר הירדן לבית לחם: "המסע לים המוות, לנהר הירדן ולבית לחם היה קצר אך מתיש. אין ספק שחום לוהט כל כך, בדידות מדכאת כל כך ושממה קודרת כל כך אינם קיימים בשום מקום אחר עלי – אדמות". וכדי שנתעודד ונודה לקב"ה על שהגיעָנו עד הלום, ראוי שנעביר את סיכומו של הסופר לערבים ולכל 'המחריבים והמהרסים' אשר בתוכנו ולכל גויי הארץ: "זוהי ארץ משְמִימה, חסרת תקווה, שבורת לב. ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה. נצרת היא עיירה שכוחת אל... לירושלים הנודעת – השם המפואר בתולדות האנושות – אבדה כל גדולתה עתיקת היומין והיא הפכה לכפר אביונים... ארץ ישראל שוממה ומכוערת". והסופר לא ידע שהנביא יחזקאל כבר קדם לו, באומרו שא"י מצמיחה ומשגשגת רק כשהיהודים נמצאים עליה: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (ל"ו ח'). תראו
