רוזטות ובעיקר מעוינים מגרגירי כסף זעירים (גרנולציה), הם עיטורים אופייניים של ענק מטיפוס זה (השוו לפריט  11.AHT.22), ונפוצים בתכשיט התימני. את הכדורים (שד'ר) הכינו מחוט כסף גזור לחתיכות קטנות, אותן טמנו בתוך אפר וחיממו באש, בתהליך החימום הן התכדרו, ומהן הכינו מסבועאת (ורדות בנות 7 גרגירים), מתסועאת [מעוינים בני 9 גרגירים), את חרוזי התות לענק המענקה ועוד. 

ענקים אלה פרוסים על בטנת אריג פרחוני, למנוע אובדן תליונים הענק, להבטיח פריסה של הענק והצנעת הצוואר, וכן תחושה נעימה במגע עם העור. בחירת אריג הבטנה מבטא גם את טעמה האישי של העונדת. אולי גם בכדי לעקוף את האיסור ללבוש אריג פרחוני, שכן בצנעא, אפיין מוסלמיות, והיה אסורה על היהודיות.

יוקרתו של הענק נמדדה באיכות הכסף והעבודה וכן בגודלו. ענקים אלה צנועים יחסית, שכן תליוני האורך יצרו רק שתי שורות אופקיות (השוו פריט 11.AHT.06).

ענק זה נפוץ ברחבי תימן הכפרית, גרסאותיו מרובות ומעידות על חיוניותה של האומנות העממית. את השורות האופקיות שיצרו תליוני האורך חיברו לעתים בחוט כותנה, כדי למנוע אובדן, כך גם נפרס הענק על הצוואר והבטיח את כיסויו מטעמי צניעות. ענק חגיגי זה היה ממתנות החתונה, ככל שמספר השורות האופקיות היה גדול יותר, כך עלה ערכו הכלכלי, האסתטי והמאגי של הענק.

ענק זה אופייני ליהודיות מצנעא, ענדו אותו הכלה, היולדת והנשים באירועים חגיגיים. ענק מטיפוס זה (שורה עליונה נושאת תליוני אורך זהים שיוצרים שורות אופקיות אחידות) נפוץ ברחבי תימן, מוכר בשמות שונים ובגרסאות אחדות. בעוד שבאזורים מחוץ לצנעא לא היו הבדלים ניכרים בין טיפוסי הענק של יהודיות ומוסלמיות, הרי בצנעא העירונית אפשר להבחין בקלות בין ענק הלבה היהודי לזה המוסלמי. הבדלים אלו יש לייחס הן להתמחות שאופיינית למרכז צורפים גדול, כמו זה הצנעאני, והן להקפדה על ההבחנה בין בני הדתות במרכז תימן: הבחנה, שהייתה בשליטתו של הצורף היהודי שיצר את התכשיטים עבור יהודים ומוסלמים.