יהדות תימן ועדן

במאמר קצר זה במנהג אחיזת הציציות לנישוקן בשעת קריאת שמע. בספרות חז"ל נזכרו שלושה סוגי נשיקות שאינן נשיקות של תִּפלות, וז"ל:

"כל נשיקה של תפלות בר מן תלת: נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות... (ר' תנחומא אמר אף נשיקה של קריבות)".

הטלית הקטנה היא מעין חולצה חסרת שרוולים או בגד בעל ארבע כנפות, ובימינו לובשים את הציצית המצויה הזו תחת החולצה העליונה. בפרק זה נדון בשאלה האם יש בכלל חיוב ללבוש טלית כזו או שמא אין ללבישתה יסוד ובסיס הלכתי ונראה את מנהג תימן בנושא.

פרסומם של יהודי תימן ברחבי העולם בתקופה קשה זו של המחצית השנייה של המאה ה 19- באה גם בעקבות ביקורו ומסעו המחקרי של שליח חברת כי"ח (כל ישראל חברים) מצרפת
המזרחן הדגול יוסף הלוי. בראשונה הוא הגיע בשנת 1868 כדי לחקור ולהתחקות על עקבותיהם של הפלאשים בחבש (כחלק מעשרת השבטים האבודים), ולאחר ששב הוטלה עליו משימה

לאחר הוצאתו להורג של ר' שלום הלוי אלשיך ומשהתדרדרו היחסים בין היהודים לערבים לשפל המדרגה עד כדי בריחתם של היהודים מצנעא, או אז החליטו היהודים להשמיע את קול זעקתם לרחבי העולם היהודי. יהודי צנעא נעזרו לשם כך באמצעות יהודים בעלי השפעה וקשרים שנעזרו האחד בשני על מנת להעביר את המסר ליהודי העולם שימשיכו להשפיע File:Sana'a,_Yemen_(14667934933).jpgעל המעצמות הגדולות דאז.

בפרק הקודם נוכחנו לדעת שיהודי צנעא הפכו להיות פליטים החל מתחילת המחצית השנייה של המאה ה-19 בגלל רדיפתם על ידי המוסלמים. הם מצאו מקלט אצל אחיהם היהודים בערי השדה שמסביב לצנעא. אך מסתבר שגם שם לא היו חייהם קלים אם מפאת ההבדלים המשמעותיים בין רמתם האינטלקטואלית לזו של המקומיים ואם מפאת מאבקי שררה פנימיים על הנהגת הקהילה. כך או כך הבדלים אלו הביאו לוויכוחים מרים שהגיעו עד לערכאות הגויים שלא הטיבו עם אף צד.

מצבם של יהודי תימן בערים הגדולות בכלל ובצנעא הבירה בפרט היו בכי רע החל משנת 1836 והילך ועד הכיבוש התורכי ב-1872. במשך השנים הנ"ל נאלצו רוב המשפחות לגלות מהעיר ולמצוא מחסה אצל אחיהם בכפרים המרוחקים. יש שהרחיקו לכת עד לעיר עדן שקלטה יהודים רבים והתפתחה מאוד באמצע המאה ה-19 כי תחת השלטון הבריטי יכלו היהודים לחיות בעיר זו בביטחון רב. פועל נוסף יוצא ממצב זה היה שיהודים רבים עלו אף לא"י בין השנים 1836-1860 והשתקעו בה. (פרטים על עליה זו ניתן למצוא בספרו של י.ישעיהו וא. צדוק "שבות תימן" במאמרו של א.יערי עמ' 16-17 וכן בספרו של ש.יבניאלי "מסע לתימן" עמ' 69).

בפרק זה נספר על מצבם של היהודים בתימן במחצית השניה של המאה ה-19 והחל משנת 1858, שנה שמסיימת תקופה ארוכה של מאבקים פנימיים על השלטון ,שבהם עלו מלכים ונרצחו או נפלו אחרים בתדירות גבוהה. כל מלך שעלה לשלטון התהדר בשם תואר שנספח לשמו המקורי על מנת להבליט ולהדגיש את מעמדו הלגיטימי בקרב תומכיו ומאמיניו, כך השתמשו בשמות כמו 'אלמותווכל', 'אלמהדי', 'אלהאדי' ועוד כהנה וכהנה שמות תואר בומבסטיים. בסופו של דבר החל מתקופה זו פוקד משבר חמור ביותר את האזור, וחוסר היציבות השלטונית מוביל לאנרכיה מוחלטת של מלחמות בלתי פוסקות בין השבטים הערבים השונים על רקע תמיכתם של כל אחד מהם בנציגו כמלך.


ההרצאה מרתקת על התמורות במנהגי תימן השורשיים עם העליה ארצה וההיטמעות בקשת החברתית בישראל הועבר ע"י עמותת הליכות עם ישראל

הרצאה מרתקת על השפעתה של גלות מוזע על קהילות יהדות תימן
הועבר במסגרת ישיבת ר"ח של עמותת הליכות עם ישראל סניף נתניה
תודתנו למר יוסי פרחי ולעמותת הליכות עם ישראל

חג השבועות – הוא השני במנין שלושת הרגלים המוכתרים בעטרת הִלָּה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". בחודש הראשון - חג המצות, חג הפסח, חג האביב – של הצמיחה וניצני הלבלוב, חג החירות – זמן חירותנו. לחג השבועות שחל בחודש השלישי, יש  שלושה כינויים נוספים: הקציר, הביכורים, "זמן  מתן תורתנו".

עמודים

Subscribe to יהדות תימן ועדן