בסוף משנת ברכות פ"ט מובא שהתקינו חכמים שיהא מותר לאדם לשאול לשלום חברו בשם ה' כנלמד מדברי בועז לקוצרים(רות ב,ד): "ה' עמכם... ויאמרו לו יברכך ה'. בגמ' מכות כג,ב אומר האמורא ריב"ל שזהו אחד משלשה דברים שעשו בי"ד שלמטה והסכימו בבי"ד שלמעלה להכרעתן (מקרא מגילה, שאילת שלום, והבאת מעשר) ואף אישור מגבוה ניתן לכך שהרי המלאך מקביל את פניו של גדעון השופט באמרו לו בשם ה': ה' עמך גיבור החיל!(אמנם בירושלמי ברכות ט,ה במקום הבאת מעשר הובא "חרמה של יריחו" ובמקום ריב"ל הובא: ר' יהושע דרומיא", ונראה שהוא אותו חכם) בכל אופן בפשט לשון המשנה מדובר באזכרת שם ה' ולכל הפחות אחד משבעת השמות שאינם נמחקים.
אע"פ שמסורת ההגייה שלבני תימן היא בבלית ביסודה ולכן אינה תואמת ואינה צריכה להתאים למפעל בעלי המסורה מדבי ר"מ בן אשר ובן נפתלי, לא נמנעו בני תימן לקלוט מנהגים ארץ-ישראליים כשהוד קדומים חופף עליהם (כאחיזה בציציות בק"ש וכדו') האם כזו היא המשמעות הייחודית שהוענקה לסנדק הברית בקהילות ישראל? התשובה היא- לא. ונבאר: המנהג לצרף למעמד המילה "כסא של אליהו" נזכר כבר בפרקי דר"א פ"כט (רמב"ם יחס מדרש זה לר"א הגדול, אך במחקר מקובל שנתחבר במאה ה-8 אע"פ שלעתים מקורותיו קדומים בהרבה.
במשנה שבת טז,א (ע"פ כ"י קאופמן): "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורים בהן ובין שאינן קורים בהם. אף על פי (ש)כתובין בכל לשון - טעונים גניזה. מפני מה אין קורים בהן? מפני ביטול בית המדרש".
בעוד שסידור רב עמרם גאון (875-810) נכתב בלשון סמכותית שהיתה רגילה בתשובותיהם של התקיפים שבין הגאונים, ובלשון רבים, סידורו של רס"ג (או כלשונו: "ספר מאסף כל התפילות והתושבחות") הוא יצירת יחיד שחותמו האישי של הגאון טבוע בה אף כי ביקש להתחקות אחר הנוסח המקורי שלפני הגלות (עמ' יא).
מנהג תימן לברך ברכת המפיל קודם ק"ש, ולא כנזכר בתלמוד ברכות ס,ב שק"ש קודמת לברכת המפיל וז"ל התלמוד: "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבלי שינה וכו'. וע"פ נוסח התלמוד כתבו הרא"ש והטור סי' רלט שק"ש קודמת לברכת המפיל וכ"פ השו"ע שם. והבן איש חי (שנה א פרשת פקודי) כתב ע"פ הסוד לומר את כל ק"ש ולא רק פרשה ראשונה ובזוהר הוסיפו לומר וידוי לפני שישן. וידוע חידושו של הראב"ד שברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך כיון שסמוכה לברכת המפיל ושינת הלילה אינה הפסק.
דומה שאין לך מנהג שעם כל עתיקותו "זכה" לביקורת רבה- כמנהג הכפרות, ועדיין לא פסק מלהתקיים. המנהג כנראה בבלי במקורו נזכר כבר בתשו' למר ששנא גאון (שמו המלא: "משרשיא בר תחליפא" נפטר ב689 ומשם לגאונים נוספים כר' משה גאון ורב האי) והגאון מתאר בפירוט את אופן הביצוע: מניח התרנגול על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה וזה חילוף זה ומצטט פסוקים...ועושה כסדר הזה ז' פעמים ואח"כ אומר זה יצא למיתה תחת זה, תכנס אתה פלוני בן פלוני לחיים ולא תמות ועושה כסדר הזה ג' פעמים וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר, תבנית תכף לסמיכה שחיטה.
בעבר לא היתה שאלת גילוח הזקן מעשית כ"כ מלבד נזיר ביום תגלחתו והמצורע ביום טהרתו לא נזקקו גברים לגלח זקנם ואדרבה "הדרת פנים- זקן"(שבת קנב,א) עד כי רבי אבהו נחשב ליפה יותר מר' יוחנן שכידוע היה יפה ביותר כיון שהדרת פנים לא היתה לר' יוחנן(ב"מ פד,א) ופי' רש"י- זקן- והכוונה שלר"י לא היה זקן מגודל ומטופח כמו שלר' אבהו.
בעידן החדש, עת התפשטה גם במחוזותינו האופנה המודרנית לגלח את הזקן, נהפכה שאלה זו למעשית ביותר:
בתלמוד פזורים כמה סיפורים על אמוראים שנוהגים בהליכותיהם לפנים משורת הדין: מסופר על רב פפא ואדם נוסף שהפסיקו סעודתם עבור חכם אחר שסעד עמהם וסיים אכילתו אע"פ ששניים אין מפסיקים עבור אחד(הל' ברכות ז,ו) וכן פלוני שנצרך למעות ומכר את שדהו לרב פפא לבסוף התברר שאינו נצרך, ורב פפא הסכים לבטל את המכירה ולהחזיר לו שדהו אע"פ שאינו חייב בכך (כתובות צז,א) וכן ר' חייא ראה דינר של אישה אחת ואישר לה שהוא דינר טוב ונמצא שהוא דינר רע ושילם הרב מכספו אע"פ שהוא
עריכת מסיבת "אלחִנא" ומנהג מריחת צמח זה על גבי הידיים הם מנהגים עתיקי יומין. רס"ג מזהה את צמח "אלחִנא" עם "אשכול הכופר" שנזכר בשיר השירים (א, יד): "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי", וכן כותב רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה שביעית (ז, ו), שם הוא פוסק שיש לצמח "הכופר" קדושת שביעית, וזה לשונו: "שכך אומרים בפירוש 'אשכול הכופר' שהוא אשכול "אלחנא", לפי שהוא עושה אשכולות נאים בתכלית". וכן נאמר בספר "כפתור ופרח" פי"ט, ועוד.
במשנה שבת טז,א (ע"פ כ"י קאופמן): "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורים בהן ובין שאינן קורים בהם. אף על פי (ש)כתובין בכל לשון - טעונים גניזה. מפני מה אין קורים בהן? מפני ביטול בית המדרש".
בתלמוד פזורים כמה סיפורים על אמוראים שנוהגים בהליכותיהם לפנים משורת הדין: מסופר על רב פפא ואדם נוסף שהפסיקו סעודתם עבור חכם אחר שסעד עמהם וסיים אכילתו אע"פ ששניים אין מפסיקים עבור אחד(הל' ברכות ז,ו) וכן פלוני שנצרך למעות ומכר את שדהו לרב פפא לבסוף התברר שאינו נצרך, ורב פפא הסכים לבטל את המכירה ולהחזיר לו שדהו אע"פ שאינו חייב בכך (כתובות צז,א) וכן ר' חייא ראה דינר של אישה אחת ואישר לה שהוא דינר טוב ונמצא שהוא דינר רע ושילם הרב מכספו אע"פ שהוא 
