בלוג יהדות חברה וקהילה
דומה שאין לך מנהג שעם כל עתיקותו "זכה" לביקורת רבה- כמנהג הכפרות, ועדיין לא פסק מלהתקיים. המנהג כנראה בבלי במקורו נזכר כבר בתשו' למר ששנא גאון (שמו המלא: "משרשיא בר תחליפא" נפטר ב689 ומשם לגאונים נוספים כר' משה גאון ורב האי) והגאון מתאר בפירוט את אופן הביצוע: מניח התרנגול על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה וזה חילוף זה ומצטט פסוקים...ועושה כסדר הזה ז' פעמים ואח"כ אומר זה יצא למיתה תחת זה, תכנס אתה פלוני בן פלוני לחיים ולא תמות ועושה כסדר הזה ג' פעמים וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר, תבנית תכף לסמיכה שחיטה. ובאר הגאון ששמענו מחכמים ראשונים שאע"פ שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, ועיקר מבעלי קרנות- דמות אילו של יצחק- הרי שתרנגול מובחר ביותר שנקרא "גבר" ויבוא גבר ויכפר על גבר. "ואת בשר העוף משלחין למי שאין נכון לו שנאמר "וצדקה תציל ממות" (כלבו). רבים הזכירו מנהג זה כנוהג פשוט ומקובל וכך בס' האורה מדבי רש"י ובאבודרהם ובטור. וכבר מצא לו הגר"א מקור תלמודי בדברי רש"י לעציץ נקוב הנקרא בתלמוד שבת פא,ב פרפיסא שכ"כ רש"י שם: ובפירוש הגאונים מצאתי, שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמישה עשר יום לפני ר"ה כל אחד ואחד עושים לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו "פרפיסא" וצומח, ובערב ר"ה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר". וגם מהר"י קאפח בהליכות תימן עמ' 33 הביא מקור זה להראות עתיקותו שלמנהג שלפנים עשו כן בעציצים קודם שנהגו בבע"ח, אף כי לא נהגו בו בתימן. לצדו התפתח מנהג בני ריינוס(גרמניה) לתת מעות לעני שכן העני התלונן "זה השליך עוונתיו על תרנגול זה ונבזה אני לו ששלחו אלי?!"(ס' מהרי"ל) גם האר"י הוסיף פרטי הלכה למנהג ובבן איש חי:
ופלא שעל מנהג כה רווח בספרות הראשונים כתב מרן השו"ע כמופיע בדפוס ראשון בכותר לסימן תרה: "מנהג הכפרות בערב יום הכפורים- מנהג שטות הוא" ואין פלא מדוע השמיטו המדפיסים כותרת זו במהדורות הבאות לשו"ע. מכ"מ בגוף ההלכות כתב מרן ש"יש למנוע המנהג". לעומתו כתב הרמ"א "ואין לשנות- כי מנהג ותיקין הוא" ואף הוסיף פרטים רבים כהנוהג לזרוק בני המעיים על הגג או בחצר, לסמל ההתרחקות מן הגזל, שכן בני המעיים הראשונים ליהנות מהגזל. מדוע התנגד מרן? שכן הרשב"א ביטל מנהג זה בברצלונה: "וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה" ושם בהמשך כתב שמכ"מ אין חשש לקרבן חוץ בזה (ודלא כט"ז שכתב שלא לסמוך על העוף כי אם בפסח אסרו לומר" זה בשר הפסח" כ"ש כאן) עוד הביא בב"י: "וכתוב בארחות חיים שהרמב"ן אוסרו משום דרכי האמורי"(ומקור נוסף לדעת הרמב"ן אין לנו) ביקורת זו קשה לאור האשרור הברור למנהג זה ע"י גדולי הראשונים, ובצדק העירו שנוהגים מוזרים ומקומיים שנסרכו למנהג הכפרות גרמו לרשב"א להתבטא כך.
ואע"פ שזהו מנהג פשוט בכל ערי מרוקו קרא ר' יוסף משאש בסגנונו הקולח כדרכו (מים חיים א, רנד) לבטל המנהג במקומו שכן: א. כמעט ואין סיפק ביד השוחטים לשחוט כראוי ללא חשש נבלה, מחמת הדרישה המרובה והדוחק העצום ב. בעבר היו נותנים הכפרות לעניים והיום הבעלים אוכלים את התרנגול וזה חוכא. ג. בגין המנהג מחיר התרנגולים עולה פלאים ופעמים שהעניים צורכים תרנגולים שבורים שהן טריפה. ד. כבר לא מכוונים בשעת השחיטה: "וכמה הדיוטות חושבים בדמיונם הכוזב שנשאו התרנגולים עליהם את כל עונותם ואינם צריכים עוד לא תשובה ולא הכנעה. גם ממלאים בטנם מבשרם, א"כ עיקר טעמו של המנהג אבד מן העולם ולא נשאר כ"א הקליפה.."
ה. עמא דארעא קונים התרנגולים גם בשבתות ומחללים שבת בפרהסיה. לעומתו הרב עובדיה ביחווה דעת ב,עא ובילקו"י צדד במנהג והוסיף ש"רבים נדחקים ומצטופפים אצלם לשחוט כפרותיהם, והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם- רבו התקלות והמכשולות בשחיטת העופות ולכן כתב עצות למנוע פגימת הסכין וחשש שחיטת נבלות. ושמשום כך יש להקדים השחיטה בכמה ימים וכפי שהעירו אחרונים ביניהם המ"ב וערוה"ש. וכתב שהעיקר שהמנהג יעורר האדם לחזור בתשובה כדברי מהרי"ו תלמיד המהרי"ל: "שיחשוב בלבו שכל מה שנעשה בעוף שהוא דוגמת ארבע מיתות בי"ד- היה ראוי לעשות בו, כי בעת שהשוחט אוחז הסימנים בצואר העוף הוא דוגמת חנק, וכששוחטו- הוא הרג, וכשמשליכו וחובטו בקרקע- הוא סקילה, ומהבהבו באור- הוא מעין שריפה".
והרב א' זיני כתב בחריפות נגד המזלזלים במנהג ותיקין זה ממחוזות האקדמיה ושאדרבה החכמים הראשונים בחרו בתרנגול שאינו ראוי להקרבה דווקא בגלל הדמיון הרב- החיובי והרצוי- בין מנהג הכפרות לעולם הקרבנות להזכיר לנו הקרבן המכפר. כאמור בני תימן לא נהגו במנהג הכפרות גם השת"ז השמיט הגהת הרמ"א, וכ"כ בסערת תימן עמ' קכא שבכל גלילות תימן לא נשמע כן. ובעריכת השולחן העיר נכדו ר"ש קרח ע"פ מחזור ויטרי שהמנהג בא להזכיר שילוח השעיר לעזאזל.
יוצאת דופן היא ביקורתו של של ר"ח דוד הלוי: "שהשחיטה בערב יוה"כ היא רבה ועצומה ואוכלים ממנה עד חג הסוכות..ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים ללא כל צורך (לדעתו בכל שחיטה יש צער בע"ח רק שהתורה התירתו) ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים(עשה לך רב ג,כ) והליץ למי שחפץ לקיים המנהג לעשות פדיון על הראש במעות כדברי החיי אדם, וכבר הקשו על דבריו. אלא שאולי במציאות הנוכחית שלא נשחט העוף ולא ניתן לעניים והוא כחוש וחלוש דחוס בכלוב במעט מזון שעות רבות יש לשקול העניין מחדש.
