בלוג יהדות חברה וקהילה
במשנה שבת טז,א (ע"פ כ"י קאופמן): "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורים בהן ובין שאינן קורים בהם. אף על פי (ש)כתובין בכל לשון - טעונים גניזה. מפני מה אין קורים בהן? מפני ביטול בית המדרש".
ופי' בתלמוד קטז א-ב, שכתבי קודש שקורין בהם היינו קריאה ציבורית של הפטרה וא"כ הכוונה לספרי הנביאים. ושאין קוראין בהם בציבור - הם הכתובים. וביחס לסיפא: לדעת רב רק בשעת בית המדרש אין לקרות בכתובים ולדעת שמואל במהלך השבת כולה אין לקרות בכתובים כדעת התנא ר' נחמיה כדי שלא יבואו לקרות בשטרי הדיוטות. אבל מותר לשנות ולדרוש בכתובים ואם נצרך לפסוק מביא ורואה בו.
ופסק הרמב"ם כג,יט: "אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור גזרה משום בטול בית המדרש שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש". ונראה שלא משום שבבית המדרש עסקו בהלכה דווקא אלא כדברי המ"מ: "שהקבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו"
וכ"כ בשו"ע: "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה".
ואע"פ שהאחרונים מרבים להביא המדרש (ילקוט שמעוני על ויקהל) ממנו משמע שדווקא לימוד ההלכה בזמן הזה הוא התכלית: "שאמר הקב"ה למשה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת..דברי תורה איסור והיתר".
וכ"כ רש"י שהכתובים מושכים הלבבות "ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים". אך בפועל לאו דווקא - כי לעולם בכל לימוד כלל הרב גם הדרכה הלכתית רוחנית ומוסרית, ובאמת הכל תלוי בקהל ומה שהוא צריך להשלמתו.
וכן הבין הרב אברהם צדוק (1998-1910) שנשאל אם רשאים לקרות משלי לפני מנחה והשיב שהגזרה היתה דווקא על יחידים בבתיהם אך בבית המדרש גופו ניתן ללמוד כל נושא שיש בו חשיבות לציבור (בספר הנפלא שהוציא נכדו הרב אליקים "אחד היה אברהם" עמ' פט) וע"ש כמה פעל הרב בשכונתו לחזק המודעות לחשיבות הלימוד ואמר שמי שבשבת לא יכול לבוא פעמיים עדיף שיתפלל שחרית ומוסף ביחידות בביתו ובלבד שיגיע ל"שעת בית המדרש" ולמנחה שלאחריה.
ועשרות סיפורים בתלמוד מוכיחים איזו מסירות נפש הפגינו ת"ח ושוחרי התורה להגיע לדרשת החכם (המכונה "פרקא") ואף התירו לעבור במים ביוה"כ כדי לקרות בבית המדרש (שביתת עשור ג,ו). אך א"כ מדוע לא נאסר הלימוד גם בנביאים? עונה המאירי שכיון שהדרשה מבוססת לרוב על פסוקים מהתורה ומהנביא לא רצו לאסור לימוד שיש בו כדי לקדם את הבנת הדרשה של הרב טוב יותר.
אימתי הוא זמן בית המדרש?
מסופר בתלמוד (שם) שבנהרדעא עירו של שמואל קבעו סדר לימוד ("פסקי סידרא") בכתובים בשעת המנחה א"כ שעת בית המדרש היא בהכרח קודם המנחה וכ"כ רש"י: "קודם אכילה היו דורשים, ולאחר אכילה לא דרשו משום שכרות".
וכ"כ המ"מ: "דרכם היה שהיו דורשין לעם בשבתות ומלמדים לעם חוקי הא-להים ותורותיו. והיה תועלת גדולה לכולם בזה, וזה היו עושים קודם אכילה. ואפילו על חכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באים לשמוע דבריו לפי שהקבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו".
וכ"כ בעל המאור (1186-1125) אלא שציין שבזמננו אין לחוש לאיסור: "מאחר ופשט מנהג הראשונים שהיו נוהגין לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו אנו היום למנוע עצמנו לקרוא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו". והעתיקו הר"ן והובא בב"י להלכה.
אך בשו"ע רצ,ב איחר את זמן בית המדרש עד לאחר הסעודה: "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים (דווקא, וכנ"ל) ולדרוש בדברי אגדה. ואסור לקבוע סעודה באותה שעה".
וראה במדרש משלי: "מפני מה נתחייבו בניו של ר' מאיר ומתו בבת אחת? מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה".
וכתב הרב יד פשוטה שנראה שזו גם דעת הרמב"ם שזמן בית המדרש הוא אחר הסעודה, שהרי קבע בפרק ל,י "יבוא לביתו ויסעוד סעודה שנייה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה וכו'".
וגם הרוקח כתב: "ואין להניח הדרשה עבור הסעודה השלישית".
ובאמת נראה שזמני הדרשה לא היו קבועים והיו תלויים במציאות המשתנה כמו שמצאנו שרב יוסף היה דורש בציבור קודם תפילת המוספין (ברכות כח,ב). אך עדיין קיים קושי בפשט המשנה- מה הקשר בין העובדה שאין קוראים בכתובים בציבור בביה"כ (רישא) ובין כוחם לבטל את היחיד מהלימוד בבהמ"ד? (סיפא). ערוה"ש הציע שחכמים תקנו שלא להפטיר בכתובים כדי שלא יבאו להימשך ולקרות בהן בזמן בית המדרש, וכ"כ בעל המאור (שבת מג,א באלפס): "והטעם שלא היו בדורות הראשונים קורים בספר כתובים בשבת עד אחר סעודת השבת מפני שלא היה מתקנת עזרא אלא לקרות בתורה ולתרגם בנביא ולא התירו לקרוא בספר אחר כדי שיהו הכל משכימים לשמוע הדרשה שהיו דורשין עד זמן הסעודה". אך עדיין לא לגמרי "חלק".
אכן במחקר התלמודי יש שנוטים לראות באיסור לקרות בכתבי הקודש בשבת (ולא רק בכתובים) איסור עצמאי שאינו תלוי בלימוד שבבית המדרש, וכן נראה מהתוספתא שבת א,יא: יוצאין בתפלין עם חשיכה (כלומר קודם השבת במקצת) וקורין בכתבי הקדש עם חשיכה (ומשמע שמשחשכה אסור לקרות בכל כתבי הקודש) אבל אין קורין בלילי שבת לאור הנר". וכן בתוספתא שם יג,א: "אע"פ שאמרו אין קורין בכתבי הקודש אבל שונין בהן ודורשין בהן (כלומר על פה)...אמר ר' נחמיה מפני מה אמרו אין קורין בכתבי הקודש? ... שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין ק"ו בשטרי הדיוטות".
וכן נמצא בקובץ דיני שבת של כת קומראן: "אל יקח איש מגילת ספר לקרוא בכתבו ביום השבת"- שוב משמע כאיסור עצמאי על היחיד במהלך השבת כולה. לדברי חוקרים אלו אפשר שהמשמעות המקורית של מושג "ביטול בית המדרש" הוא פינוי זמן בשבת ללימוד מיגע ועיוני דרך דרשה ושינון שנעשה על פה, זאת לעומת קריאה שטחית הצמודה לפסוקים- שנאסרה. בשלב מאוחר יותר הובן ביטוי זה כהליכה לבית המדרש בפועל.
שנזכה להיות עמלים בתורה, והלואי כראב"ד שהעיד על עצמו בתשו' סי' לט: "ואני כמה ישינות עוררתי מעיני, וכמה מאכלות הסרחתי שלא אכלתי אותם בעתם- על עסק התורה" או כחכם שהובא בס' מבחר הפנינים: "שאלו את החכם מפני מה חכמת מחבריך? אמר מפני שהוצאתי בשמן (ללימוד התורה) יותר ממה שהוציאו הם ביין".
