בלוג יהדות חברה וקהילה
בתלמוד פזורים כמה סיפורים על אמוראים שנוהגים בהליכותיהם לפנים משורת הדין:
מסופר על רב פפא ואדם נוסף שהפסיקו סעודתם עבור חכם אחר שסעד עמהם וסיים אכילתו אע"פ ששניים אין מפסיקים עבור אחד (הל' ברכות ז,ו) וכן פלוני שנצרך למעות ומכר את שדהו לרב פפא לבסוף התברר שאינו נצרך, ורב פפא הסכים לבטל את המכירה ולהחזיר לו שדהו אע"פ שאינו חייב בכך (כתובות צז,א). וכן ר' חייא ראה דינר של אישה אחת ואישר לה שהוא דינר טוב ונמצא שהוא דינר רע ושילם הרב מכספו אע"פ שהוא מומחה שראה בחינם ופטור לפי הדין (הל' שכירות י,ה) וכן אביו של שמואל מצא חמורים במדבר מקום שרובם גוים והשיבם לבעלים לאחר שנה שלימה (ב"מ כד,ב) וכן רי"ש ב"ר יוסי נתבקש מאדם מבוגר שיעזור לו לשאת על כתפיו עצים שמצא בדרך ור' ישמעאל שילם לו דמיהם והפקירן ואע"פ שאינו חייב בכך משום שהוא זקן ואין התעסקות במציאה זו לפי כבודו (ב"מ ל,ב) וכן רב חייב את רבה בר חנה לעשות לפנים משה"ד ולשלם לפועלים ששברו לו חבית ואף להאכיל אותם וקרא עליו הפס': "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר" (משלי ב,כ).
והנה ברמב"ם החסיד הוא זה שאינו נוקט בדרך הממוצעת אלא נוטה במקצת אל אחד הקצוות: "שהם נוטים מן הפרישות כלפי העדר ההרגש בהנאות מעט ומן האומץ כלפי חרוף הנפש מעט, ומן הרצינות כלפי ההתהדרות מעט ומהענוה כלפי שפלות הרוח מעט, וענין זה הוא הרמוז באמרם לפנים משורת הדין" (שמונה פרקים).
בהל' דעות פ"א ההליכה בדרך האמצע - שביל הזהב היא מצוות עשה ומדרכו של אברהם ששמר את דרך ה' והיא דרך "החכמה". אך "מי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא "חסיד".
כוונת הרמב"ם שהחסיד אודות לאישיותו המיוחדות ותכונותיו הנעלות מסוגל למה שרוב האנשים אינם מסוגלים כי "מידת כל העם שאינם יכולים לסבול יתר מדאי"(כלשון רבנו בדיני סעודה מפסקת ערב תשעה באב-זאת לעומת החסיד שיושב בין תנור וכיריים ואוכל פת חרבה במלח). ולכן הוא זה שמוסיף בפעולות הטוב (אבות ה,ט) ומוסיף במעלות המידות (שם ה,ו).
בשלל הלכות מדגים רבנו את מידת החסידות הראויה למי שהוא חסיד וכאמור נראה שמדובר באדם שיש לו אופי כזה שמאפשר לו לנהוג אחרת: כך אדם מן השורה שחברו פגע בו חייב להוכיחו כדי שלא לנטור השנאה בלב ולעבור בכך על "לא תשנא את אחיך בלבבך", אך ביחס לחסיד מצוות תוכחה שמטרתה תיקון נפשו של הנפגע אינה רלוונטית כי אין דרכו לשמור טינה בלבו כלל ודרכו להיות מעביר על כל דברי העולם והוא בכלל "המבינים" שעליהם כת"ר: "שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדאי לנקום עליהם" (דעות ז,ז) ולכן מי שמחל בלבו לפוגע ולא שטמו בלבו ולא הוכיחו הרי זו מידת חסידות (דעות ו,ט) וכך היתה מדתם של חסידים הראשונים שמוחלין למחרף וסולחין לו (הל' ת"ת ז,יג) זהו כאמור קיום אנושי גבוה יותר ובלבד שלא יתרחק יותר מדי ולא ישתומם (יסוה"ת ה,יא) כלומר שלא יתנהג באופן מוזר.
דוגמא נוספת: מותר לצאת מהארץ ולהתיישב בחו"ל כשהמצב הכלכלי בארץ לא פשוט אך אינה מידת חסידות (הל' מלכים ה,ט) - מדוע מצופה מהחסיד לנהוג אחרת? כי תחושת המחסור היא עניין סובייקטיבי של מה הציפיות שלך, אך החסיד:"הוא בעל לב טהור מאד לא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להם" (דעות א,א). ממילא עבורו לא קיים ההיתר הזה שקיים עבור אנשים רגילים שחשים במחסור כלכלי.
מצד שני לא ניתן לחייבו לנהוג בחסידות שהרי אם נחייבו זה יהפוך לדין ולא לפנים משוה"ד, ולכן בשום מקום לא כת"ר שהחסיד "צריך" ובדואי לא חייב לנהוג באופן מסוים אלא זהו פועל יוצא כמעט טבעי- של אישיותו המיוחדת.
מאותה סיבה מצופה מהחסיד שיחזיר אבידה גם כשע"פ שורת הדין הוא זכה בה, כי באופיו אינו זהיר בממון עצמו אך ביחס לממונם של אחרים- הוא זהיר ביותר, ותכונות אלו מביאים אותו לידי הליכה בדרך הטוב והישר יותר מאחרים (הל' גזילה יא,ז). ממילא ההיתר לקחת את האבידה אינו תקף לגבי אדם אצילי כמותו.
כמו"כ מצופה ממנו שיחזיר אבידה אע"פ שאינה לפי כבודו (שם, יז) כמו שמצופה ממנו לפרוק ולטעון בהמת חברו אע"פ שבבהמת עצמו לא היה טוען או פורק: "ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו...פורק וטוען עמו (הל' רוצח יג,ד) מדוע? כי אדם רגיל שוקל את "כבודו" ומשער בנפשו אם הוא היה נוהג כך עבור עצמו, אך החסיד- ממונו ואפילו כבודו אינם חשובים בעיניו, ומאידך- כבודו וממונו של אדם אחר הם בודאי בראש מעייניו, לכן מצופה ממנו לא לנהוג כשאר כל אדם- אודות לאישיותו המיוחדת. וכך משום שממונו אינו נחשב בעיניו- הוא משלם עבור מקח לכל מי שטוען שהוא זה שמכר לו, אפילו היו כמה אנשים שטענו כן, בעוד שאדם מן השורה מניח את הממון ביניהם ומסתלק (הל' מכירה כ,ב).
וכן בשל רגישותו המיוחדת לעניים החסיד מקבץ את שיבולי הלקט שנפלו בשדהו ומניחם עבור העניים מחוץ לשדהו, קודם שיזלף מים על שדהו ובכך ימנע הרטבתם, כי ההיתר בהלכה להרטיבם אינו אמור ביחס אליו (הל' מתנ"ע ד,ח).
ולכן מי שהוא ידוע בציבור כחסיד אך אינו נוהג בהתאם לפרמטרים שהציב לעצמו וסוטה מדרך החסידות - אפילו אינו משלם דמי המקח לאלתר או מרבה בסעודה בכל מקום ובשחוק או שאין דיבורו בנחת והוא בעל קטטה וכעסן- הרי זה מחלל את השם, שהרי מייחסים את הליכותיו לדרך ה' (יסוה"ת ה,יא).
אך כאן יש לשאול- אם דרך האמצע של החכם היא דרך ה' וקיום ו"הלכת בדרכיו" היאך רשאי החסיד לסטות מדרך זו? התשובה ברורה הליכה בדרכי ה' היא להתדמות ולחקות את המידות הטובות שאנו מייחסים לה' כפי כוחו של האדם (דעות א,ו).
החסיד כוחותיו גדולים יותר ולכן יש ביכולתו לחקות מידות רבות יותר בצורה מלאה יותר כך שהוא מפגין ביטוי שלם יותר של הליכה בדרכי ה'. אם נרצה- החסיד מצליח להידמות אל ה' במידה נוספת שרוב בני אדם אין כוחם מספיק לקיימה והיא "מה הוא נקרא קדוש- אף אתה היה קדוש" (שם).
