בלוג יהדות חברה וקהילה
מצבם של יהודי תימן בערים הגדולות בכלל ובצנעא הבירה בפרט היו בכי רע החל משנת 1836 והילך ועד הכיבוש התורכי ב-1872. במשך השנים הנ"ל נאלצו רוב המשפחות לגלות מהעיר ולמצוא מחסה אצל אחיהם בכפרים המרוחקים. יש שהרחיקו לכת עד לעיר עדן שקלטה יהודים רבים והתפתחה מאוד באמצע המאה ה-19 כי תחת השלטון הבריטי יכלו היהודים לחיות בעיר זו בביטחון רב. פועל נוסף יוצא ממצב זה היה שיהודים רבים עלו אף לא"י בין השנים 1836-1860 והשתקעו בה. (פרטים על עליה זו ניתן למצוא בספרו של י.ישעיהו וא. צדוק "שבות תימן" במאמרו של א.יערי עמ' 16-17 וכן בספרו של ש.יבניאלי "מסע לתימן" עמ' 69). 
ר' יעקב ספיר שהיה בתקופה קשה זו בתימן מספר לנו כי מתוך 10000 יהודים שחיו בצנעא באמצע שנו ה-30 של המאה ה-19 נותרו בזמנו בשנות ה-60 דאז רק כרבע מהם השאר נסו על נפשם, חלקם מתו מרעב וממחלות וחלקם מצאו מסתור בסביבה. תהליך קליטתם של גולי צנעא אצל אחיהם היה מורכב, לעיתים התוצאות היו טובות וחיוביות ולעיתים ההפך מחלוקות ויריבויות. למעשה ניתן לומר כי במעוט המקרים הייתה קליטה חלקה ובעיקר במקומות בהם הייתה עמארציות גבוהה, כתוצאה מחוסר תלמידי חכמים, לתוך חלל זה נכנס המארי הצנעאני שהתווה מחדש את אופן ניהול חיי הדת באופן מסודר, כולל שעורי תורה לגדולים וקטנים וכיו"ב. אולם במרבית המקרים ובמיוחד במקומות בהם היה מארי מקומי, היוותה חדירתו של הצנעאני הגולה לטריטוריה של המקומי איום של ממש מחשש לכך שהלה ירש את מקומו בהנהגת הקהילה, מה גם שהיהודי הצנעאני נתפס בעיני המקומי כמתנשא. על אלה ועל אלה מספר לנו ר' יעקב ספיר בספרו. כך למשל ר' יחיא בדיחי שברח מצנעא לאחר שנמלט מבית הסוהר, כי נתבע להמיר את דתו או למות, היה זה בשנת 1844, הוא הגיע לעיר כווכבאן ושם נעשה לרב ולמורה צדק. כך גם נקלט היטב ר' יחיא קארה אחיו של הרב הראשי בקהילת מוצ'מאר והרב סליימאן תנעמי בקהילת עימראן. מאידך ממשיך לספר לנו ר' יעקב ספיר על המתח הרב ששרר בין גולי צנעא לקהילות כפריות אחרות שכונו על ידי הצנעאנים בלשון גנאי יהוד אלבלאד מתוך מגמה להצביע על ירידותם מבחינה אינטלקטואלית דתית. דהיינו נוצר מצב של הרגשת עליונות של בן העיר הגדולה על פני בן הכפר כפי שהיה מקובל גם בקרב האוכלוסיה המוסלמית המקומית. להלן ציטוט מתאורו של ר' יעקב ספיר :"כן בכל מקום אשר ברחו בני צנעא נוהגים סלסול (התפארות) בעצמם להיותם חכמים ומיוחסים (כוונתו שהיהודים נתבדלו חברתית מהם מתוך כך ששמרו על היחוס הקדום שלהם בדומה לסיידים המקומיים שבדלו עצמם מהמוסלמי הפשוט נטול היחוס), ובשבתם בשלותם בעיר הבירה (צנעא), היו כאדונים לאלה בני העירות והכפרים אשר המעט להם תורה, חכמה, יחוס ותואר... ואף לא התחתנו עמהם... ולא אכלו משחיטתם... ולא ישבו עימם בבית כנסת... אלא התאמצו לעשות ביכנ"ס וקהילה לעצמם ונקראו קהל צנעא". כך אנו מוצאים כי קהילת רוצ'ה הממוקמת במרחק שלוש שעות צפונית לצנעא מתחלקת לשתי קהילות נפרדות כשלכל אחת בית כנסת משלה.
והמתח הפנימי הוא כל כך חריף עד כדי כך שהמקומיים הלכו לדבר סרה באחיהם הגולים אצל השופט המוסלמי המקומי מתוך מגמה לערער את ביטחונם ויציבותם עד כדי סילוקם, בעקבות מעשה הלשנה זה נאסרו ראשי הגולים ושוחררו רק לאחר תשלומי כופר לא מעטים. הנה כי כן ראינו כי מערכת היחסים הייתה מורכבת מאוד ולא פשוטה ולא אחת תוצאותיה היו הרסניות. עתה אנו רואים כי הפניה לערכאות של גויים הופכת להיות בענין של שיגרה, דבר שמלפנים היה נדיר ביותר. הסכסוכים הפנימיים בין היהודים בינם לבין עצמם בענייני שררה ומאבקי שליטה קהילתיים, ובענייני מסורות ילכו ויצברו תאוצה במהלך השנים הבאות ויגיעו לשיאם בתחילת המאה העשרים בעניין המחלוקת בין חסידי הקבלה ומתנגדיה, כשאז יערבו את בתי המשפט והמלך המוסלמי בקביעת פסק דינם בעניינים יהודיים מובהקים.
