מחקר זה סוקר בקצרה את התפילין שהיו בשימושם של יהודי תימן עד לעת החדשה – מועד עלייתם לארץ-ישראל. התפילין – ה"תפילינות" בלשונם – היו שונות במעט מאלה המיוצרות כיום. המחקר כולל תיעוד היסטורי והלכתי – ובמיוחד הוא מבוסס על בדיקת תפילין עתיקות. עשרות תמונות של תפילין נדירות אלה מצורפות לחיבור זה.
צמח חד שנתי נמוך, בעל עלים גזורים לאונות צרות. לפרחים צורה ייחודית; בעל חמישה עלי כותרת לבנים או תכלכלים. עלי השחלה מתפתחים למפוחיות דמויות הלקט, המכיל זרעים קטנים, מזוותים, בצבע שחור עם טעם אופייני. צמח תרבות קדום אשר שימש כתבלין ונזכר במקרא לצד הכמון (ישעיהו כח כה-כז).
צמח רב שנתי, ממשפחת הזנגווליים, בעל קנה שורש ארוך ומעוגל. לצמח שושנת עלים זקופים וגדולים (עד 60 ס"מ). הפרחים בגוון לבן-ירקרק ולעיתים וורוד. מוצאו בארצות דרום מזרח-אסיה הטרופית. השימוש העיקרי נעשה מקנה השורש; בעוד טרי תוכו בגוון כתום וכאשר הוא מתייבש צבעו צהוב.
צמחים רב שנתיים, ממשפחת השושניים. לרוב בעלי שושנת עלים שמתוכם עולה גבעול הנושא אשכול פרחים בגוון צהוב או אדום. העלים מאורכים ובשרניים, נוקשים וקוצניים בשוליהם. בסוג אלוי כמאתיים מינים בעולם הישן, באפריקה הטרופית והדרומית ובמערב חצי האי ערב. בתימן לבדה גדלים כעשרים מינים. אחד מהם הוא האלוי האמתי (A. vera), הנפוץ ביותר בעולם כצמח נוי ורפואה.
צמח מטפס, בעל קנוקנות, ממשפחת הגפניים. עלים בשרניים, מחולקים ל-5 – 8 אונות כאצבעות יד ושפתם משוננת. הפרי ענבה קטנה. נפוץ בתימן באזורים שבין 1400 – 2500 מטר. בית גידולו מצוקים ומטפס על קירות.
בשם "חרדל" ידועים מיני צמחים שונים ממשפחת המצליבים שבעולם הקדום הפיקו מזרעיהם שמן. בתימן השתמשו לצורך זה בכרוב הנפוס והשמן המופק ממנו נקרא "תַּרְתַּר". הזרעים מכילים עד 50% שמן וכיום הוא מהווה את אחד המקורות העיקריים לשמן "קנולה".
שימוש מיוחד היה בתימן בצמח בר מקומי כמזור למחלת הצהבת, שם הוא כונה בשם "אצפאר" (צהוב) או "צפר" (צהבת). מסורת ריפוי עתיקה הייתה מסורה במשך כמה דורות בידי בני משפחת מוסא בן חיים בדיחי שגרו בצנעא והם העניקו את שירותיהם חינם לכל דורש כגמילות חסדים. עם עלייתם לארץ ישראל הם מצאוהו בחולות נתניה וגבעת אולגה. בני המשפחה המשיכו במסורת שלהם, אספו את הצמח והמשיכו לספק אותו לפונים אליהם מכל רחבי הארץ ולכל עדות ישראל.
בעולם הקדום כמו גם ברפואה המסורתית בימינו היה שימוש בתרופות ממוצא מינרולוגי הודות לתכונות הכימיות הקיימים בהם. בנוסף רווח השימוש באבני חן הודות לסגולות שייחסו להם. הד לכך נמצא למשל, במדרש הבא: "רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא"[1] היחס של חז"ל לסגולות של אבני חן נבחן באופן מעשי בהיבט ההלכתי בסוגיית "אבן התקומה". חכמי התלמוד הכירו בכוחה של אבן זו לשמור על ההריון של אישה שלא תפיל. לפיכך התירו לאישה לצאת בה אף בשבת.
העניקו את שירותיהם חינם לכל דורש כגמילות חסדים. עם עלייתם לארץ ישראל הם מצאוהו בחולות נתניה וגבעת אולגה. בני המשפחה המשיכו במסורת שלהם, אספו את הצמח והמשיכו לספק אותו לפונים אליהם מכל רחבי הארץ ולכל עדות ישראל.
