בלוג יהדות חברה וקהילה

בעולם הקדום כמו גם ברפואה המסורתית בימינו היה שימוש בתרופות ממוצא מינרולוגי הודות לתכונות הכימיות הקיימים בהם. בנוסף רווח השימוש באבני חן הודות לסגולות שייחסו להם. הד לכך נמצא למשל, במדרש הבא: "רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא"[1] היחס של חז"ל לסגולות של אבני חן נבחן באופן מעשי בהיבט ההלכתי בסוגיית "אבן התקומה". חכמי התלמוד הכירו בכוחה של אבן זו לשמור על ההריון של אישה שלא תפיל. לפיכך התירו לאישה לצאת בה אף בשבת. [2]

הרמב"ם התיר כפסיקת התלמוד לצאת באבן תקומה בשבת.[3] כלומר הוא הכיר בסגולתה של האבן, כל עוד הדבר מוכח ביעילותה בניסיון האנושי ומאושר על ידי הרופאים, גם אם אין לכך הסבר הנראה לעין.[4]  הרב יוסף קאפח ציטט את פירוש רש"י לתלמוד, ואחר כך העיד על השימוש באבן כזו בתימן:

ופרש"י אבן תקומה אבן שנושאות אותה נשים עוברות שלא יפילו וקורין לה קונטאנא בלע"ז. ולעז זה איני יודע אבל מכיר אני את האבן שהיא אבן חלולה אטומה באופן טבעי, ובתוך חללה אבן קטנה המקשקשת כאשר מניעים אותה, וארבע כאלה בגודלים שונים היו למשפחות מוסלמיות בעיר צנעא שהיו משאילים אותם לכל דורש יהודי או ערבי ללא שום תשלום אלא גמילות חסד.[5]

הטיפול באבני חן שהתפרסמו בסגולות רפואיות, נעשה באמצעות תלייה או הנחה על גוף החולים, כך שניתן היה להשתמש בהן שוב ושוב. יש בידינו עדויות גם לשימוש במחרוזות לצורכי רפואה. שרשרת כזו הייתה ברשות משפחתי, והיא שימשה בענידה על הצוואר לריפוי כאבי גרון. לפי עדות שמסר לי מארי אבי יוסף עמר ז"ל, הייתה בבית האמאם התימני (שנות הארבעים של המאה העשרים) מחרוזת של אבני חן  שכונתה "מסבחת אלאמן", וסגולתה היא לאישה המקשה ללדת. במקרים מיוחדים היו פונים לבית המלך בבקשה לענוד אותה בטיפול חד פעמי.

כאמור, הרמב"ם  נטה להמליץ על שימוש בתרופות, רק כשהוא מצא להן סעד ברופאים בני סמכא או שהוא בדק את אמינותן באופן אישי. כזה הוא המקרה של אבן ה"באדזהר" אשר הייתה ידועה בתקופתו כיעילה נגד הרעלות. בספרו על סמי המות הוא הזכיר שני סוגים: אבן מחצבית שאינה יעילה כלל ואילו אבן מכיס מרה של בעל חיים שנתאמת נסיונה. ר' חיים חבשוש תיאר בהרחבה את השימוש באבני חן רפואיות בתימן בראשית המאה העשרים, ובמיוחד באבן לריפוי הכשת נחש: "וזה מעשהו -  הוא לוקח אבן החפץ ושמה על הנשיכה עד אשר יתקבץ הארס אליה...  ואין בעלי האבן הזאת לוקחים שום שכר, אלא עושים לשם שמים, למען תחשב להם לצדקה ולא ידענו בארץ תימן על זולת האבן המפורסמת הזאת".

אבן ה"עקיק" מתימן

תימן הייתה אחת ממקורות אבני החן בעולם הקדום. במקרא מסופר, שבראש המסחר באבני חן עמדה ממלכת שבא שבדרום תימן, שהייתה גם מקור לזהב וצמחי הבושם וקטורת כמו הלבונה והמור שגדלו בה. על מלכת שבא מסופר שהגיעה לירושלים למלך שלמה עם מתנות יקרות: "וְאֶבֶן יְקָרָה" (מל"א י ב). סוחרי תימן שלטו במסחר זה גם בשלהי בית ראשון והציעו את מרכולתם בעיר צור: "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה" (יחזקאל כז כב).

אבן החן המזוהה ביותר עם תימן היא הקרנליאן (Carnelian), היא ה"עקיק" בערבית, ממשפחת מינרלי הכלקדון, שבהם כמות קטנה של תחמוצות ברזל המקנים להם את צבעם החום-כתום-אדום. בתקופת המקרא וחז"ל נחשבה הקרנליאן לאחת האבנים השכיחות והחשובות והיא זוהתה עם ה"אודם" – הראשונה שבאבני החושן. כשליש מתוך ממצא של אלפי אבני חן שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל ושימשו כתכשיטים וחותמות היו של אבן זו.

לעניות דעתנו יש לזהות את ה"רָאמוֹת" (איוב כח יח) עם אבן הקרנליאן שנקרא על שם מקום בתימן (כיום בסעודיה). בספרות הערבית הקדומה נשתמר הביטוי "עקיק ראמה", כלומר הקרנליאן שמראמה.

הספרות הערבית שעסקה במחצבים בימי הביניים תיארה בהרחבה את מקורות הכרייה של "עקיק אלאחמר" בתימן ובעיקר במחוז צנעא. יתירה מזאת,  ה"עקיק" היה גם כינוי למספר עמקים ומרבצים שבחצי האי ערב שבהם מצויה אבן זו, כמו באזור מדינה. הקרנליאן התימני נחשב לאבן יקרה, שצבעה אדום עז והיא בעלת שקיפות "מאירה". אבן ה"עקיק" היתה בשימוש שכיח בתכשיטים שיוצרו בתימן בעת החדשה.

בחיבוריו הרפואיים מזכיר הרמב"ם תרופות באבני חן כמו קרנליאן (עקיק) וקריסטל הקוורץ שנשחקו לתרופות, כפי שהיה מקובל בתורת הרפואה בימיו.[6]  רבינו גרשון ב"ר שלמה בחיבור 'שער השמים', כתב : אלעקי״ק היא אבן הנקראת קרניול״ה, יביאו אותה מארץ המערב ומשבא ומארץ תימן יוציאוה מחוף הים כי שם תולדתה, והיא אבן שאין בה תועלת כלל, אך מזקת ואין אדם בריא יוציא אותה ממוצא שלה ולא יתקרב לגבולה, ואנשים מצורעים יוציאוה וימכרוה למדינות אחרות, והיא חזקה כחלמיש. ואבן רשד וכן אבן זהר כתבו שיש לה תועלת גדולה לשניים הכואבות וכורת הדם מהשתנה ודם ווסת הנשים בסגולה שבו".

על השימוש הרפואי בה בתימן בעת החדשה כתב  רבי שלום שבזי במדרש חמדת הימים: "עקיק התימני, יועיל למיעוט הדם מן האיברים, ויפה אם תניחו על מכות אש". פנחס קפרא מראשי עדת התימנים בארץ ישראל במאה שעברה, כתב  בספרו שבתימן האמינו, שסגולת אבן ה'עקיק' לעצור יציאת דם בעת הדקירה ולכן היו שנהגו לקשט את נדני פגיונותיהם באבן זו.

אבן האוניקס מתימן

אבן האוניקס (Onyx), בערבית "ג'זע",  שייכת לקבוצת מינרלי הכלקדון. מאופיינת בתשליב של פסים מתחלפים של צבעים שונים כמו לבן ושחור או חום. היא נחשבה לאחד מאבני החן הפופולריות של העולם הקדום. היא זוהתה לפי חלק מהפירושים עם ה"שוהם" שהיו על כתפות האפוד של הכהן (שמות כה, ז, כח, ט ועוד) או עם אבנים שונות של החושן. למשל, לדעת רבינו סעדיה גאון תרגם את  ה"לשם" עם ה"ג'זע".

המקורות הקדומים שעסקו במרבצי אבני החן ציינו את אזור חצי האי ערב ובעיקר את הרי תימן כאחד ממקורות האוניקס החשובים. בספרות הערבית שעסקה במינרלים כתוב, שיש בתימן אוניקס מסוגים שונים וכולם מופיעים באזור של מרבצי אבן הקרנליאן (עקיק). המשכיל הערבי אלאדריסי (אמצע המאה השתים-עשרה) ציין במיוחד את האבן שמקורה בשבאם שבחבל חצ'רמות שבתימן.

אחד מסוגי האוניקס התימני  נקרא "בקראני", שהיה עשוי שכבות של צבעים שונים, כגון לבן, שחור ואדום. האומנים היו חוקקים בהם ציורים וכתובות בגוונים שונים והוא מבוקש עד היום, בעיקר לטבעות חותם.  מדובר באבן חן, שבמרכזה עובר עיגול כהה על רקע שוליים בהירים, כדמות האישון בעין. הוא מזוהה עם "עין עגלא" – אבן האחלמה על פי תרגום אונקלוס.

על סגולתו הרפואית של האוניקס כתב רבי שלום שבזי:  "גז"ע – מועיל למקשה לילד, תלה אותה עליה ותלד מיד".

להרחבה: זהר עמר, החן שבאבן – אבני החושן ואבנים טובות בעולם הקדום, הר ברכה תשע"ז