הכל

בפרק הקודם נוכחנו לדעת שיהודי צנעא הפכו להיות פליטים החל מתחילת המחצית השנייה של המאה ה-19 בגלל רדיפתם על ידי המוסלמים. הם מצאו מקלט אצל אחיהם היהודים בערי השדה שמסביב לצנעא. אך מסתבר שגם שם לא היו חייהם קלים אם מפאת ההבדלים המשמעותיים בין רמתם האינטלקטואלית לזו של המקומיים ואם מפאת מאבקי שררה פנימיים על הנהגת הקהילה. כך או כך הבדלים אלו הביאו לוויכוחים מרים שהגיעו עד לערכאות הגויים שלא הטיבו עם אף צד.

ספר זה מבוסס על מחקר ראשוני אודות עולי/יוצאי תימן במאבק הבטחוני בא"י ועילה החל משנת 1908 וכלה ביום בכרזת המדינה ה-15 במאי 1949. המחקר ארך שנתיים ימים והתמקד על השתתפותם במאבק הביטחוני החל בארגון "השומר" (1908), דרך הגדודים העבריים במלה"ע הראשונה (1918-1914), המחתרות, חיל הנוטרים ומשטרת היישובים העבריים, וכלה בחילות הצבא הבריטי במהלך מלה"ע השנייה (1945-1939).

מצבם של יהודי תימן בערים הגדולות בכלל ובצנעא הבירה בפרט היו בכי רע החל משנת 1836 והילך ועד הכיבוש התורכי ב-1872. במשך השנים הנ"ל נאלצו רוב המשפחות לגלות מהעיר ולמצוא מחסה אצל אחיהם בכפרים המרוחקים. יש שהרחיקו לכת עד לעיר עדן שקלטה יהודים רבים והתפתחה מאוד באמצע המאה ה-19 כי תחת השלטון הבריטי יכלו היהודים לחיות בעיר זו בביטחון רב. פועל נוסף יוצא ממצב זה היה שיהודים רבים עלו אף לא"י בין השנים 1836-1860 והשתקעו בה. (פרטים על עליה זו ניתן למצוא בספרו של י.ישעיהו וא. צדוק "שבות תימן" במאמרו של א.יערי עמ' 16-17 וכן בספרו של ש.יבניאלי "מסע לתימן" עמ' 69).