בלוג יהדות חברה וקהילה

במאות השנים האחרונות ה"חילבה" נחשב מאכל "תימני", כיון שיהודי תימן בלבד נהגו לאוכלו והביאו מאכל זה מתימן לישראל. לא ידוע לי על עדה אחרת מהעם היהודי הנוהגת לאכלו.

לא ידוע הדבר לרבים, אך החילבה הינו מאכל כלל יהודי עתיק ביותר, אחד המאכלים העתיקים ביותר בישראל ובעולם שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל, מאות שנים לפני בית ראשון, עוד מתקופת יהושע בן נון, והוא מוזכר מספר פעמים במשנה ובתלמוד.

הרב יוסף קאפח זצ"ל כתב (הליכות תימן, ע' 211-212): "חלבה: עשויה מן התילתן ומשמשת לליפות המזון. יש נוהגים לטחון גרגירי התילתן "פלוס", היינו טחינה גסה כעין הגריסים. אבל על פי רוב טוחנים אותו טחינה דקה... אכילת התילתן בתערובת תבלין וירקות. זהו מנהג עתיק ומוצאו ממצרים: רמז לדבר אנו מוצאים בתלמוד ע"ז דף ל"ח עמוד ב': ת"ר בקפריסין וכו' ועיין רש"י ד"ה "שבלילתא". בארמית קראו ל"חילבה" רוביא ור' בפרק "ראש השנה".

מצאתי את מאכל החילבה מוזכר 5 פעמים לפחות במשנה ובתלמוד ובמפורש בשמו העברי תלתן. להלן סוגיא תלמודית שמצאתי המלמדת על עתיקותו של מאכל החילבה. בתלמוד (בבא קמא דף פ'-פ"א) כתוב: "ת"ר עשרה תנאין התנה יהושע, שיהו מרעין בחורשין ומלקטין עצים בשדותיהם ומלקטים עשבים בכל מקום חוץ מתלתן, וקוטמים נטיעות בכל מקום...".  

בשלוש משניות נוספות מוזכר התלתן-החילבה במפורש, ותמיד בלשונה העברי: תלתן. נסתפק כאן בדוגמה אחת. במשנה (תרומות י, ה) כתוב: "תלתן שנפלה לתוך הבור של יין, בתרומה ובמעשר שני, אם יש בזרע כדי ליתן טעם, אבל לא בעץ. בשביעית ובכלאי הכרם והקדש, אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם".

רבינו נתן מרומי, בספר הערוך (1035-1106) מתרגם את השם תלתן לחילבא/חולבא בערבית, וכתב: "חולבא בלשון ישמעאל, והוא מין הזרעונים כמין עדשים, והוא מר בתחילתו וכששורין אותו במים נמתק". והרמב"ם כתב: "תלתן ידוע, ובערבי חלבה, וידוע, כי תרומה ומעשר שני אין חייב בהן אלא הזרעים הנאכלים בלבד ודין ההקדש והשביעית והכלאיים נוהג בזרעים ובעץ והתלתן טעם עצו כטעם זרעו קרובים זה לזה". רבינו עובדיה מברטנורא כתב: "תלתן בערבי חולב"א ובלע"ז פינגריג"ו".

בעוד שבסוגיא התלמודית שרומז אליה הרב קאפח לא כתובה במפורש המילה חילבה או תלתן בשמה העברי, אלא רק בפרשני התלמוד, במחקר זה מצאתי ארבע סוגיות נוספות מהמשנה ומהתלמוד, בהם כתוב במפורש תלתן, ומהן ניתן ללמוד, כי מאכל החילבה היה נפוץ מאוד מאז שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, בהנהגתו של יהושע בן נון, דהיינו ארבע מאות וארבעים שנים לפני בניית בית ראשון.

תקנה זו של יהושע בן נון העוסקת בתלתן-חילבה נפסקה להלכה ברמב"ם (נזקי ממון פרק ה' הלכה ג'): "עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ, ואלו הן... ג) וכן התנה שיהיה כל אדם מותר ללקט עשבים העולין מאליהן בכל מקום חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה...".

המסקנה המרכזית שניתן להסיק מסוגיא זו היא, כי בזמן שבני ישראל נכנסו לארץ, מאכל החילבה היה ידוע ומפורסם, וכי יהושע בן נון התנה עשרה תנאים כשנכנסו לארץ, ואחד התנאים עוסק בתלתן, שמותר לרעות את הצאן וללקוט עצים בשדות אחרים חוץ מתלתן. ועוד ניתן להסיק מסוגיא זו, כי גידלו את התלתן-חילבה הן לזרעים, הוא מאכל החילבה למאכל אדם, והן "לזירין" לעשבים למאכל בהמה. וכן ניתן ללמוד שאכלו גם את התמרות שבתלתן, דהיינו, העלים הרכים או הלולבין שבו או את הפרח.

מניתוח הסוגיות התלמודיות למדנו על עתיקותו הרבה ביותר של מאכל התלתן בשמו העברי, וחילבה/חילבא/חולבה/חולבא בשמו הערבי המאוחר יותר, שהיה נפוץ בארץ ישראל כבר בכניסה לארץ, ועפ"י הסוגיא במסכת עבודה זרה, שהזכיר הר"י קאפח, הביאו העולים לארץ את המאכל ממצרים. פלא הוא שמאכל עתיק יומין זה נעלם משאר קהילות ישראל ומרוב ארצות המזרח התיכון, אך שמרנותם של יהודי תימן סייעה אף בנושא זה לשמר עד היום מאכל עתיק יומין זה. עפ"י תיאור בעל הערוך, יהודי ארץ ישראל נהגו לאכול את החילבה כפי שנהוג היום בקרב יהודי תימן, והיו משרים אותו במים כדי למתק אותו, ולפי הסוגיה התלמודית ופירוש מלאכת שלמה היו נוהגים לאכול גם את התמרות שלו. העלים שימשו גם למאכל בהמות.

התלתן מוזכר גם בסוגיא בתלמוד הירושלמי, כפי שמפרט בעל הערוך. התלתן-חילבה, הינו צמח ממשפחת הקטניות, בעל עלים מורכבים הבנויים שלושה עלעלים, ומכאן שמו: תלתן, מלשון תלת, שלוש.

זוהי דוגמה נוספת לחיזוק המסורת שכתב מהרי"ץ בחיבוריו כי מנהגי התפילה התימניים מתקופת בית המקדש הראשון: "ומנהג זה מנהג קדמונים דקדמונים כמעט מימי הבית, כמקובל בידנו מאבותינו, שכל מנהגותינו בעניני התפילות מימות חרבן בית ראשון" (תכלאל עץ חיים, חלק ב' שחרית לפסח, דף ל"ה ע"ב, ועוד).

ידידי, הד"ר בנציון ברבי, סיפר לי כי בילדותו נהגו גם יהודי ג'רבה שבתוניס לשתות את המים של החילבה.

 להרחבה: מחקרים בסידורי תימן, כרך א' ע' 9-12, וכן בספר: מתימן לציון – תרבות לשון ספרות וחינוך, ישראל תשע"א, ע' 264 – 274.