בלוג יהדות חברה וקהילה

אלוי

צַבִּר, צַבֻּר/צַבְּרַה מֻרַה

Aloe sp.

צמחים רב שנתיים,  ממשפחת השושניים. לרוב בעלי שושנת עלים שמתוכם עולה גבעול הנושא אשכול פרחים בגוון צהוב או אדום. העלים מאורכים ובשרניים, נוקשים וקוצניים בשוליהם. בסוג אלוי כמאתיים מינים בעולם הישן, באפריקה הטרופית והדרומית ובמערב חצי האי ערב. בתימן לבדה גדלים כעשרים מינים. אחד מהם הוא האלוי האמתי (A. vera), הנפוץ ביותר בעולם כצמח נוי ורפואה.

הצמח שימש כצמח נוי ותרבות כבר בימי קדם ונהגו לגדלו בגינות או בעציצים על הגגות. בתלמוד ירושלמי מובא בעניין הלכות שביעית, שהוא יכול להתקיים זמן ממושך ללא השקיה: "ומקיימין את האלווי בראש הגג ולא משקין אותן" (ד, ד לה ע"ב). הוא נקרא בערבית בשם "צבר" ושמו הועתק לצמח קוצני אחר שהגיע לאזור המזרח התיכון לאחר הגילוי אמריקה, הידוע כיום בשם צבר מצוי (Opuntia ficus-indica).

השימוש העיקרי באלוי הוא לרפואה במוהל דמוי ג'ל שבעלים בעודו טרי או מיובש. המיץ הצמיג, צבעו שקוף-צהבהב, וטעמו מר ביותר. לאחר שהעלים נקטפים, מניחים לנוזל שבהם (לא בסחיטה) לרדת באיטיותו לאחר מכן הוא יובש או חומם לצורך אידוי הנוזלים  לגושים  קשים שצבעם שחור, זגוגי מבריק. מפורסם היה בתימן "צבר חד'ראמי", היינו שמוצאו מאזור חצרמות שבדרום תימן.

ברפואה התימנית נעשה שימוש מגוון באלוי. המיץ הטרי משמש לחיטוי וריפוי  פצעים. למשל, ברירית הפה ונגד שטפי דם חיצוניים. המיץ המיובש הוא מרוכז יותר בפעילותו ומשמש כמשלשל חזק, להסדרת פעולת המעיים ואין ליטול ממנו יותר מגודל כאפונה. שימש גם לחזוק השיער ועוד. לטיפול בקטרט היו נוטלים מהשרף הנוקשה וטוחנים אותו לאבקה ונותנים אותה על העיניים. מפי אינפורמנטים אחדים שמעתי על שימוש בטיפול במחלת הסוכרת. בשימוש חיצוני חורכים מעט באש את השרף היבש שהופך למשחה לחה ומשמש למריחה בטיפול בשברים ובחיטוי פצעים.

שימוש מיוחד היה בתימן בצבר לתינוקות שזה עתה נולדו. היו נוטלים חתיכת גוש צבר וממסים אותה במים רותחים. מהנוזל השחור כשהוא במצב צמיגי היו צובעים את פני היילוד בלחי ובמצח בשרטוט מקווקו או נקוד ליופי וכשמירה מעין הרע ושאר המזיקין. העיטור היה בגוון שחור-חום מבריק, שניתן להסרה לאחר שטיפה במים. אחד מהאמצעים לגמילת התינוק היה מריחה של ה"צבר" המר על פטמות שדי אמו.