בלוג יהדות חברה וקהילה
בשלושה אירועים מתגלה יהודה כבעל תובנה עמוקה ואומץ לב, כאיש הנוטל על עצמו אחריות כבדה
, וכמנהיג בזמן ובמקום הנכון המוביל מהלכים, שבסופם שינוי ותפנית:
א. בדותן – "מה בצע"
כאן התנגד יהודה להריגת יוסף, אלא שלא נטל מנהיגות בנוכחות האח הבכור – ראובן. הוא המתין, עד ששככה סערת הרגשות של האחים, ובתבונה הוא היטה אותם להסכים להצעתו למכור אותו. הוא פונה אליהם בשאלה: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (ל"ז כ''ו); כלומר, לא נשיג שום תועלת במותו של יוסף, להיפך, כל חיינו נצטרך להעלים את מותו ולהיזהר בדברינו שמא יתגלה הסוד. הוא פונה אל רגש האחווה הכמוס בלב האחים – "כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (ל"ז כ"ז) – למרות משוגותיו הוא עדין אחינו. ובעוד ראובן מדבר בגוף 'אתם': "אל תשפכו.. השליכו.. אל תשלחו..." (ל"ז כ"ב), מדבר יהודה אל אחיו בגוף 'אנחנו', כאילו הוא והם בדעה אחת: "נהרג.. וכסינו.. ונמכרנו.. וידנו.. אחינו בשרנו" (ל"ז כ"ז). וכבר כאן כובש יהודה את המנהיגות הטבעית, והאחים נשמעים לו: "וישמעו אחיו" = 'וקַבּילו מִנֵהּ' – קיבלו אותו כמנהיג, ומכאן ואילך ייהפך להיות הדובר הרשמי של כל המשפחה.
ב. בבית יעקב - הערֵבות גוברת
יהודה מתערב כל אימת שמשפחת יעקב מסתבכת, ובדיבורו המחושב והשקול הוא מציל את המשפחה מפני אובדן גמור. בוויכוח עם אביו לשכנעו לשלוח את בנימין, ממתין יהודה עד שראובן יגיש את הצעתו; ולאחר שהלה נכשל (חז"ל על ראובן: 'בכור שוטה הוא זה... וכי בניו הם ולא בני'), ולאחר שהלחם אזל (מתוך הבנה שקַל יותר לשכנע אדם רעב), הוא מתחייב להיות 'ערֵב את הנער', ואם לא ישיבנו, הוא יסבול כל חייו. הצעתו היא אנושית, ומפקידה את מצפונו בידי יעקב תמורת בנימין: "וחטאתי לך כל הימים" (מ"ג ט') – גם בעוה"ז וגם בעוה"ב, חטא שהוא חמור יותר ממוות. (ערבות זו של יהודה סללה את הדרך אל 'כל ישראל ערבים זב"ז'). ובלית ברירה מסכים יעקב לערבות זו , שאי אפשר לסרב לה.
ג. בארמון יוסף - הארי מכריע את השור
כשהאחים מוּשבים לארמון באשמת גניבת הגביע, מי שפונה אל יוסף הוא יהודה; והכתוב מדגיש את מנהיגותו: "וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף" (מ"ד י"ד) – יהודה שקול כנגד כל אחיו. גם כשאין מלות הצטדקות בפיו על הימצאות הגביע אצל בנימין, אין יהודה מודה, שבנימין גנב אותו, אלא שהוא עוון=עונש מאת ה' על חטא שבעברם: "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (מ"ד ט"ז); ומכיוון שלא יוכל לחזור הביתה ללא בנימין, הוא מציע ליוסף, שכולם יהיו לו לעבדים: "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ".
"ויגש אליו יהודה" - נאום ההגנה של יהודה בתחילת הפרשה הוא מלאכת מחשבת – נאום שתכליתו להציע את עצמו כעבד במקום בנימין. בכשרונו הרטורי הוא משכיל לשכנע את יוסף בטעותו, אך בעיקר מצליח לעורר בו רגש חמלה. אמנם הוא מקפיד בכבודו של השליט, אך בתוך דבריו הוא מבליע קובלנא, על כך שהוא נטפל אליהם, שהרי יכלו להעלים ממנו שיש להם אח קטן. ועוד – מעלֶה הוא את מסכת ההתעללות הבלתי סבירה, כי מה הקשר בין אשמתם כמרגלים לבין היותם 10 או 11 אחים, ומדוע חשוב להביא את הקטן. כדי לפתוח את סגור ליבו של המושל הקשוח פונה יהודה לרגשותיו של יוסף; הוא מעורר את רחמיו בתארו את האב הזקן והשכול, אשר עלול למות, ברגע שישמע עוד בשורה רעה; ומוסיף עוד סודות אינטימיים של המשפחה, אף שלא נאמרו ע"י יעקב: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי" (מ"ד כ"ז). יהודה מתגלה גם כפסיכולוג – הוא מנצל את היותו של יוסף אב לילדים, וכדי לעורר בו את רגש האבהות, הוא חוזר על המלים: 'אב/אבי/אבינו' 14 פעמים, ולבסוף הוא זועק את זעקתו קורעת הלב: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מ"ד ל"ד). בנוסף לזעקתו זו הוא מזכיר את התחייבותו בערבות להחזיר את הנער לאביו; ומכאן בקשתו להיות עבד במקום הנער (ובכך יכפר על כי מכר את יוסף לעבד). דברי יהודה החדורים דאגה כנה לאב, מצד אחד, ונכונות להציל את בנימין מצד שני, שכנעו את יוסף, שהסיבה לשנאתם של האחים אליו קשורה לפגמים מוסריים בו עצמו, ואינה קשורה לכך שהוא הבן של האשה האהובה. ולאחר שהבחין יוסף שחרטתם על מכירתו היא כנה, ראה שאין טעם להתנכר אל אחיו עוד. דברי יהודה הסוערים והמרגשים ריככו את ליבו, עד ש"לא יכול להתאפק", ונתן קולו בבכי; ויהודה הארי הכריע את יוסף השור. ובכך נתאחו הקרעים התוך משפחתיים בין בני לאה לבני רחל ובין בני הגבירות לבני השפחות.
ד. העץ המאחד של יהודה
יהודה לא סיים כאן את תפקידו. יהודה הוא יסוד הקודש, הוא שלימד אותנו תשובה מה היא, כאשר התוודה במעשה תמר באומרו: "צדקה ממני"; ודוד המלך מאשר זאת: "היתה יהודה לקדשו". אם כן, אין מתאים ממנו להישלח ראשונה: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (מ"ו כ"ח) – 'לתקן לו בית תלמוד שממנו תצא הוראה'; יהודה, שממנו תצא המלכות, נפגש עם יוסף, איש המדיניות והכלכלה, כדי לתכנן את העיירה היהודית הראשונה בגולה, הרי היא גֹּשׁן. העימות בין יהודה הארי לבין יוסף השור ליווה את עם ישראל לאורך ההסטוריה, ובעטיו קמו שתי ממלכות יריבות – יהודה ואפרים; ורק לעתיד לבוא, כשיתגלו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יתאחדו שני השבטים לעץ אחד, כמאמר יחזקאל הנביא בהפטרה: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (ל"ז י"ט).
