בלוג יהדות חברה וקהילה
איתא בספר החינוך, לא תעשה טז מתאר לנו את הציווי "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב מו): "משרשי המצוה: לזכור נסי מצרים, כמו שכתבנו במצוות אחרות, וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשברם ככלבים; לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן, בתחילת בואנו להיות סגולת העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם".
יוצא מדברי החינוך שיש עלינו חובה להזכיר נס יציאת מצרים והיא שנאכל כדרך מלכים שאין דרכם לגרר עצמות ולשוברם ככלבים. ובנוסף, מדגיש שיש צורך להרגיל את עצמנו למעשים טובים, שמעשיו של האדם נקבעים ומושרשים בנפשו. ואם כן מובן שרשה של המצווה על אתר: "דע, כי האדם נפעל כפי פעלותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות".
מעשיו של האדם הם אלו שיקבעו היכן האדם נמצא, יש לו לאדם לשים לב ולעשות חשבון נפש האם מעשיו ראויים וטובים לבן של מלך או שאינו מתנהג בהגינות ומעשיו מבוססים על מנהגי טפשי העולם.
ובעניין זה כבר כתבה נחמה ליבוביץ בספרה "מעיונים של נחמה ליבוביץ" – ספר שמות, יב: "נבין דברי החינוך 'אחר המעשים נמשכים הלבבות': אין החינוך למצוות צריך לדעתו ללכת מן ההכרה אל המעשה, ואין המחנך צריך ללכת תחילה בדרך ההטפה הפונה להבנה בלבד בתקוה שמתוך ההבנה והשכנוע יעבור האדם למעשים הרצויים, אלא להיפך- כדברי הרמב"ם בפרק שמיני משמונה פרקיו: וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו מעלות( =תכונות) האופי הרצויות ויתרחק מן המעשים עד שיסורו ממנו הפחיתויות". וז"ל רבנו הרמב"ם בפרק רביעי מתוך שמונה פרקים לרמב"ם: "ודע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות לא יגיעו ולא נתיישבו בנפש כי אם בהישנות המעשים, הבאים מאותה מידה פעמים רבות בזמן ארוך והרגלנו בהם. ואם היו אותם מעשים טובים-יהיה המגיע לנו "מעלה", ואם יהיו רעים-יהיה המגיע "פחיתות".
ניתן להביא הסבר נוסף על פי יסוד בתורה שכתב הרב דסלר המובא ב-"מכתב מאליהו" ח"א. ושם ניתן להסביר הטעם ל-"ועצם לא תשברו בו". כיון שהיה זה לילה של חסדים גדולים, שבו פסח הקב"ה על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים. ובנוסף לכך - "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף". וכהסבר הגר"א - שאף מי מישראל, שהגיע זמנו למות מיתה טבעית באותו לילה, לא ניתנה רשות למשחית - מלאך המות - לנגפו. אם כן במצב זה שמידת החסד שולטת לחלוטין, היה מקום לחשוש להתגברות התאוה, ובעקבות זאת לכשל רוחני. לכן ציותה התורה - ועצם לא תשברו בו - לשים מחסום לתאוה ולא לאכול הכל. ואמנם מצוה היא לאכול את כל בשר הקדשים ולא להביאם לידי נותר. אך העצמות שאין מצוה באכילתם, ישמשו - באיסור שהטילה התורה בשבירתם - כמחסום בפני התגברות התאוה.
מי יתן ונזכה ללמוד מחג הפסח לפסוח על המידות הרעות שיש בקרבנו ולשים מחסום לתאוותינו. ולחזק את ההנהגות הטובות שיהיו טבועים ומושרשים במידותינו "וכך נקבע בנפשותינו הדבר לעולם"
חג פסח כשר ושמח!
התמונה באדיבות אגדתא דפסחא בהוצאת מכון מש"ה
