הכל

מרי יחיא בן משה היה חכם וסופר במאה הי"ח. לא ידוע זמנו המדויק ומקומו.

הוא ידוע לי מתוך כתב יד בן קמ"א דפים ובו: הלכות שחיטה מהשו"ע (דפים 1-54), הלכות שחיטה לרמב"ם (דפים 55-87), הלכות גטין (דפים 88-95), קונטרס שערי קדושה למהרי"ץ (דפים 96-111) ופירוש בעברית וערבית להלכות שחיטה לרמב"ם (דפים 112-141).

העובדה, כי העתיק גם את הלכות גטין מסייע להערכה, כי היה מרי בקהילה מסוימת.

בקולופון כתוב:

ר' יחיא משה היה ראש קהילת יהודי אלשג'אדרה שבמרכז תימן במאה הי"ט-כ'. הוא מוזכר בפירוש אור לישרים, פירוש למסכת אבות, שחיבר מרי אברהם בן משה ערוסי אשר סייר בתימן.

בשנת תרס"ב (1902) התגורר ר"א ערוסי בעיר שג'אדרה, והוא מתאר גזירה של המושל האלים, אשר גזר על כל היהודים לשאת משא לצורך השלטון. ר"א ערוסי פנה לר' יחיא מוסא כדי שיפדה את עבודתו בכסף כיוון שהוא חלש גופנית. ר' יחיא הסכים, אך למחרת שינה את דעתו, ויחד עם שניים מהחיילים הורה לשלוח גם את ר"א ערוסי לשאת משאות. בסופו של דבר ניצל ר"א ערוסי מעבודה זו מסיבה אחרת.

מרי יחיא בן משה היה דיין בעיר צעדה, בצפון הרחוק של תימן, בשנת תרע"ו (1916) יחד עם מרי יעבץ, הרב הראשי ליהודי צעדה שבצפון הרחוק של תימן, והדיין השלישי מרי שלמה בן יעיש עמראני.

הוא ידוע מתוך סכסוך שהיה בצנעא בין שני אישים: האחד מנכבדי העיר ומפרנסיה והשני מהתקיפים ובעלי הזרוע בצנעא. חכמי צנעא העדיפו כי שני הצדדים ידונו בפני בית דין אחר, וכיוון שמרי יעבץ היה ידוע כאישיות נכבדה ואמיצה, נשלח אליו הסכסוך לדיון בעיר צעדה הרחוקה.

יתכן והחיבור העוסק בדרשות וטעמים המכונים טעם נחמד, נכתבו על ידו.

מרי יחיא בן סעד היה מגדולי חכמי תימן בעדן, כנראה, בסוף המאה הי"ג. הוא ידוע מתוך חיבורו של מרי יחיא בר' סעדיה אבן אלחואס שחיבר ספר שחיטה בעדן בשנת ס"ח (1308). בחיבורו הוא מזכיר רבים מחכמי תימן ובין היתר:

"גאוני אנשי תימן כגון יחיא בר' סעד ויחיא בר' שלום וסעדיה בר' מסעוד, שכל אחד מהם מעילי ופתילי, וגבן שכן ששאבתי ממעין רבי סעדיה בר' יעבץ הבבלי".