בלוג יהדות חברה וקהילה

בראש חודש אלול, עלה משה רבינו ע"ה לשמים לקבל את לוחות הברית בשנית  ולאחר שהות של 40 יום ו-40 לילה ירד ביום הכיפורים אל העם עם לוחות הברית החדשים – אלוהים מחל וסלח לבני ישראל על חטאיהם ועל חטא העגל. העיכוב של משה לרדת מן השמים הפכו את ימי חודש אלול לימים נוראים ויהודי תימן נהגו בחודש זה, לקום באשמורת הבוקר ולומר סליחות, על חטאיהם ועל חטאי אבותיהם, הילדים נחשבנו לתינוקות של רבן ללא חטאים.
בילדותי, בשכונה א', נהג מורי סאלים מחזרי 'אלמדאעי' (המשכים), לפני עלות השחר ולפני קריאת קול התרנגול שבחצר הבית של מורי בשארי, לעבור בין בית לבית ולהשכים את המתפללים: צאברי, קום צאלי, "אשמורות", סעיד עימראן, קום צאלי, "סליחות", כך עבר מבית לבית והעיר את האנשים לסליחות. גם אותי הוא העיר על ידי דפיקות על תריס החלון של חדרי למרות היותי ילד. השכמתי קום, פסעתי לעבר המטבח, ראיתי את אימי מכינה לאבי את המשקה ה"קישר", בקומקום (כיתלי), אשר הפיץ ריח נעים ומילא את חלל הבית, תוך שהיא שרה בקול חרישי, משירת הנשים בתימן.

בית הכנסת 'כאניס בשארי', החל להתמלא בקהל מתפללים ובילדים שעשו תחרות  מי משכים ראשון.  מורי יחיא בשארי נהג לפתוח את תפילת ה"אשמורות", בהיותו הזקן שבחבורה: "ישן אל תרדם, מה לך נירדם קום קרא אל אלוהיך" תחילה בקול שקט, אט אט העלה את קולו בקול רועד קול שבור בעיקר בקטע "לחזות בנועם אדני ולבקר בהיכלו" שבו, הקהל עונה בקול ובמקהלה. ילדי השכונה, רחמים אלי, עזרא ואנכי, הצטרפנו ולמדנו מהר לומר את פיוטי הסליחות בנעימה ובסלסול מתאים, מי פחות מי יותר.

יותר אהבתי, כאשר אבי לקח אותי לכאניס "אלבום". צעדנו בשעת בוקר מוקדמת, בחשיכה משיכון א' לשיכון ד' דרך הסאיילה (הוואדי), אני הולך בדילוג להדביק את קצב ההליכה של אבי, בידי הימנית מחזיק את ה"כיתלי" (קומקום) בתוכו משקה ה"קישר" ובידי השמאלית כוס "מיעדין" (אלומיניום). בבית כנסת "אלבום", האווירה הייתה שונה, קהל רב של מתפללים בעלי זקן ארוך, וכולם בקול ערב אומרים את פיוטי הסליחות, במנגינה שאג'דרית מיוחדת. אהבתי את המנגינה של "מרן דבשמיא לך מתחננין אנן" מפי מורי שוקר ירימי, אבי הזמר אהרון ירימי.

האווירה בימים אלה, הייתה מיוחדת, קולות תקיעות שופר הדהדו בכל השכונה מלשון 'עורו עורו ישנים' לאותם עצלנים שלא קמו לתפילה. חלק מהילדים קיבלו שופר קטן של יעל (שופר חק אלעיאל – שופר לילדים), היו שהצליחו לתקוע בשופר כבר בפעם ראשונה כמו עמרם בשארי הבן של המארי והיו שהוציאו קולות שגרמו לנו להתפקע מצחוק בקול החלשלוש שיצא מהשופר.

בכל בית כנסת תימני, היו מספר חזנים שידעו לומר סליחות במנגינה, אשר גרמה לבכי,  במיוחד בקטע שהחזן קורא בקול: "אלוהינו שבשמים עשה למען שמך" והקהל עונה: "אלוהינו שבשמים". הכול רעד, התיבה, ההיכל, השמים והארץ, או בקטע: "עשה למען ישראל העניים" וכל הקהל במקהלה: "עשה למען" - "עשה למען ישראל הדלים" והקהל אחריו: "עשה למען" וכשהגיע לקטע "עשה למען תינוקות של רבן שלא חטאו", החזן לא יכול היה להתאפק, נחנק ופורץ בבכי.
השיא של הימים הנוראים היה יום הכיפורים. לאחר סעודה מפסקת, נהוג היה שהאימא פונה אל הילדים: "סירו איתחטאו לאבוכום" (לכו בקשו סליחה מאבא שלכם), אנחנו בבית, הלכנו לפי התור, אחי הגדול שלום, אני אחריו  והקטן זקי, מלשון 'בגדול החל ובקטון כילה'. פנינו לאבא, כורעים  ואומרים: "אנא חטאתי לשם לאכ לאבוכ ואומאכ" ולאחר מכן מנשקים את ברכו. ואבא עונה: ""מחול לך". לאחר ארוחה מפסקת הלכנו לבית הכנסת לתפילת ערבית של יום הכיפורים עם טלית על הכתפיים, המתפללים,  לפני התפילה, מוכנים למחול ולסלוח אחד לשני וכך נהגו לומר איש לרעהו: "תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון" וחברו עונה: "ואתה תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון ובספר מחילה וסליחה וכפרה".

יום הכיפורים הקשה עבורי, הוא יום הכיפורים של שנת 1973, כאשר לפני תפילת מנחה, פרצה מלחמה המכונה 'מלחמת יום הכיפורים' או 'מלחמת יום הדין'. לא הספקתי לסיים את תפילת הנעילה ולא הספקתי לומר לאבא שלי במוצאי יום הכיפור ההוא: "תבושר במחילה וסליחה וכפרה" כפי שנהגתי בכל שנה ושנה.

תמונה: ויקיפדיה