בלוג יהדות חברה וקהילה

הפיוט "לכה דודי" הנאמר בקבלת שבת, נכתב ע"י המקובל והפייטן ר' שלמה הלוי אלקבץ בצפת, בה התפתחה תורת הקבלה של האר"י במאה ה-16. בעקבות התפיסה של המדרש הרואה בשבת ככלתו של הא-ל אימצו לעצמם המקובלים את המנהג לצאת אל מחוץ לעיר צפת בתהלוכה, כשהם שרים מזמורי תהילים ופסוקים משיר השירים, לבושים לבן כדי לקדם את פניה של שבת המלכה-הכלה.

הפתיחה של הפיוט לקוחה משיה"ש ז' י"ב: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה", ושמו של הפייטן 'שלמה' חתום בראשי הבתים – אקרוסטיכון.

פעמים 'דודי' הוא הקב"ה/החתן – המתייחד עם הכלה – כנסת ישראל. ופעמים 'דודי' הוא עם ישראל ההולך לקבל את פני שבת מלכתא. גם הדוד – השכינה, וגם הכלה – עם ישראל, סובלים מיסורי הגלות ("עִמו אנכי בצרה"), שניהם יושבים על עפר, אבלים ב"עמק הבכא", נבוכים ובוכים, כלואים במדבר הגלות, וכפי שהזוהר חוזר ומדגיש: גלות העם וגלות השכינה – חד הם.

"התנערי מעפר קומי" – נאמר הן על השכינה והן על ישראל, שניהם מתנערים מעפר האבלות, מתלבשים בבגדי תפארת, מקבלים הארה והתגלות, פורצים ומתרחבים ימינה ושמאלה, עד שהם חוזרים אל המלוכה. וכך מתאחדות שלוש המלכויות: מלכות ה', מלכות משיח בן דוד ("בן פרצי" – פרץ בנו של יהודה), ושבת מלכתא.

מה הם מקורותיו של ר' שלמה אלקבץ בחיבור הפיוט הנפלא הזה? הוא שאב מלוא החופן מן התנ"ך, מן התלמוד והמדרש ומתורת הקבלה ומעל לכל, שיבץ פסוקים רבים מההפטרות של "שבע דנחמתא" הנאמרות לאחר תשעה באב ועד לראש השנה – הפטרות הלקוחות מפרקי הנחמה של ישעיה, מפר' מ' ואילך.

להלן כמה ציטוטים מישעיה המשובצים בפיוט:

"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ" (נ"ב א')

"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי יְרוּשָׁלִַם" (נ"ב ב')

"כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי ...אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי" (נ"ד ג'-ד')

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ס' א')

"וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ס"ב ה')

מדוע ארג הפייטן את רוב בתי הפיוט דווקא מפסוקי הנחמה הללו?

יש לראות את דבריו על רקע התקופה. ר' שלמה הלוי אלקבץ כמו ר' יוסף קארו ואחרים היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא היה עֵד לטראומה שעברו גולי ספרד, להתפרקותה של קהילה מבוססת כלכלית שהצמיחה גאוני עולם, משפחות התבוללו והתחסלו, רבנים נפוצו לכל עבר והסמכות ההלכתית נקטעה. כדי להתגבר על כך היה צורך לחדש את עולם ההלכה (ר' יוסף קארו והשולחן ערוך), ובד בבד עם חידוש ההלכה צמח גם היבט משיחי – הגירוש נתפס כמיצוי העונש מאת ה' "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – הגלות הגיעה לקיצה וכעת מגיע העידן המשיחי, הגירוש נראה כ"חבלי משיח", ועתה יש לחזור לארץ לחונן עפרה ולהחזיר עטרה ליושנה. זאת עשו המקובלים בראשותו של האר"י כשחזרו לצפת, החישו את הגאולה, טיפחו בעם גאווה לאומית, קוממו את חורבות ציון, והטילו על היהודים 'תיקונים' למיניהם (כמו ליל שבועות) – ואין נחמה גדולה הימנה.

על רקע מאורעות אלו, נבין את אשר עשה הפייטן ב"לכה דודי": הוא ארג פסוקים מההפטרות של "שבע דנחמתא" ו'הלביש' אותם מחד גיסא על השבת – שהרי היא "מעין עולם הבא", בה נמצא נחמה; בשבת העולם נגאל, והיא מֵעין 'אי' של גאולה בתוך גלות ימי החול, ומאידך גיסא, ביטא המשורר את תחושת האנוסים-המגורשים המבקשים נקמה בגויים ("והיו למשיסה שוסייך"), ויחד עם זאת טיפחו אמונה בגאולה הקרובה ע"י השיבה לארץ, תיקון האדם והעולם.

חודש אב הוא גם מועד החורבן וגם סמל לגאולה עתידית, שהרי 'מנחם אב' הוא החודש שבו נולד גם המשיח; וכך הגולה – מתוך מציאותה צומחים הנבטים לגאולה (גולה וגאולה – שורשים קרובים, ויחד הם מהווים 'גלגל' סובב) – "ממעמקים קראתיך" – כדי להיגאל צריך להגיע אל הבור – "ארוממך ה' כי דיליתני" – מַדלים ומַעֲלים רק את הדל שהגיע לתחתית הבור, והוא מטפס ועולה ע"י הדלי.

בתשעה באב רנ"ב (1492) החל גירוש ספרד, ולאחריו סופרים "שבע דנחמתא" כדי להגיע לחודש השביעי – תשרי שבו יימחלו העוונות, כדי לזכות לתקיעת שופרו של משיח. ביד מיומנת וחרוצה הרכיב ר' שלמה הלוי אלקבץ משולש שבו הוא 'מוליך' ("לכה דודי") אותנו מן החול אל הקודש, מן החורבן והגולה אל הגאולה והנחמה ומסבלות העולם הזה אל תקוות היום האחרון – קץ הימים, הזמן המשיחי. "ובא לציון גואל"!