בלוג יהדות חברה וקהילה

א. "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה... אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (ל"ב כ"א)

רש"י: אבטל רוגזו, ז"א: אשכך את כעסו בהבאת המנחה. שורש כפ"ר מופיע לראשונה בבניית תיבת נח: "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" – ומתוך השוואה לתיבת משה ("וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת" – שמות ב' ג') נפרש: תכסה אותה מפנים ומחוצה לה בחמר ובזפת מפני המים. אם כן הפועל 'לכפר' הוראתו 'לכסות ולחפות'; אם מדובר בבנייה פיסית הכופר הוא חומר אטימה, המטייח ומכסה סדקים ומונע חדירת מים, ואם מדובר בנפש, הכפרה היא אמצעי להגן ולחפות על הנפש מפני תוצאת החטא. כשהקב"ה מכפר על עוונות, הוא, כביכול, 'מורח חומר' כדי לכסות את לוח החטאים של האדם, ובאשר לאדם – 'כופר הנפש'=הממון – מכסה על פשעו כדי להצילו מעונש או ממוות: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' " (שמות ל' י"ב); ולפעמים כפרת העוונות תיעשה ע" תפילה, צום, צדקה, ווידוי ותחנונים, קרבן ושליחת השעיר לעזאזל – פעולות הנעשות ביום הכיפורים כדי למחות את העוונות, ואילו המחילה נעשית ע"י מחיית העוונות ומחיקתן, ולכך מתכוון דוד באומרו: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תה' ל"ב א') – כביכול ה' נושא עליו את פשע האיש ומכסה את החללים שיצר החוטא (המחלל עושה חלל בקדושה), ולפנינו ממידותיו של הקב"ה: "נושא עוון ופשע וחטאה ונקה"; ה', לאחר שכיפר וכיסה, הוא גם מנקה אותו, תרתי משמע, מנקה את לוח החטאים, וכן מוציא את האדם נקי וזכאי במשפט, שהרי כתוב: "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן" (משלי ט"ז ו'). מאותו שורש גם ה'כפורת' המכסה את הארון, וכן ה'כפור' המכסה את הארץ.

נחזור לפרשתנו – יעקב מבקש לכפר את פני עשו במנחה. הפנים הם ראי למחשבה, ע"י התנועות והמבטים מביע האדם את יחסו לאדם או לחפץ – יחס ידידותי אוהד ואם פנים חמוצות ועוינות. הביטוי 'לשאת פנים' פירושו לכבד (ואז האדם הוא 'נְשוא פנים'), וכן להיענות לבקשה ("הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה" – בר' י"ט כ"א), או להתחשב באישיותו ובייחודו של האדם בעומדו למשפט, כמו בברכת כהנים: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", ולפעמים בשלילה: "לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל" (ויק' י"ט ט"ו). החוטא מרגיש מורחק ונזוף ובד"כ ראשו שמוט ומרגיש מושפל ("וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" אומר ה' לקין אחרי הרצח), והוא מייחל למחילה וכפרה להרים ראשו ו'להסתכל לאנשים בעיניים', כמו בבקשה ליוסף: "שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ" – בר' נ' י"ז. פיוס הפנים ייעשה לפעמים ע"י שהאדם יַראה עצמו כָנוע וישא אל השני מנחה ודורון, כפי שמסביר הרמב"ן: ''כאשר יתנו העבדים כופרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואחרי כן אֶראה פניו, כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותי מרואי פני המלך''. וכך מתכנן יעקב את ריצוי פני אחיו: הוא שולח את מנחת הפיוס, ובכך לשנות את ארשת פניו של עשו לפנים סולחים ואוהבים בתקווה "אולי ישא פני", ואז יעקב יוכל להרים ראש למען "אראה פניו". אכן המנחה עשתה את שלה; ובסופו של הפיוס חוזרת שוב המלה 'פנים': "וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (ל"ג י') – ריצוי פנים. וכסיכום ל''אכפרה פניו'' כותב רש"י: 'כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראות פני המלאך, שראיתי שר שלך'. ואין סיום טוב מזה, שהרי המלה 'פנים' מופיעה טו"ב פעמים, ואל ייפלא בעינינו שהדרמה מסתיימת באותה מלה, ע"י קריאת שם המקום – פניאל – "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (ל"ב ל"א).

ב. מיעקב לישראל בנחל יבוק

היתה לי הזכות להדריך קבוצות בממלכת ירדן; ואחד המעמדים המרגשים היה לעמוד ליד נחל יבוק ולקרוא בפני המטיילים את פסוקי המאבק של יעקב עם המלאך, כשהשיא הוא: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב כ"ט). אמנם יעקב יוצא כשהוא צולע, אך הגְנות שבשם יעקב ("ויעקבני"=רימה אותי) בוטלה ע"י שרו של עשו, והשם החדש – ישראל – יש בו הן מן היושר והן מן השררה; יושר ולא עוקבה=מרמה, ושררה – כדי לתת תוקף לברכת יצחק: "הן גביר שמתיו לך"; ומעל לכל, השם ישראל קשור מעתה והלאה קשר בל יינתק עם שמו של הא-ל (ישר-א-ל), וכפי שהא-ל קיים לנצח, כך עם ישראל יתקיים לעד למרות החטאים, המלחמות והגלות. ועוד – כדי לקבֵּע את האמונה, כי שרו של יעקב-ישראל הוא הא-ל עצמו ללא שיתוף של מלאכים ושרים, מתפאר הקב"ה עצמו בשם ישראל: "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (יש' מ"ט ג'). אם כן לא פלא הוא שהמקום שנבחר ע"י ה' לאשרר את השם החדש הוא בית א ל, שהרי השורש הזה נמצא הן בשם הא-ל והן בשם ישראל: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל... וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים בֵּית-אֵ-ל" (ל"ה י', ט"ו).
פרו' יהודה קיל שואל ב'דעת מקרא': לשם מה קרא ה' ליעקב בשם החדש לאחר שהמלאך כבר קראוֹ? ועונה, כי עשו טען נגד יעקב שתי טענות: "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כ"ו ל"ו); ולכן, כנגד לקיחת הבכורה הודה לו שרו של עשו, וכנגד לקיחת הברכה בא בעל הברכות עצמו ואישר לא רק את השם החדש, אלא שב ובירכוֹ, מעין ברכת אברהם: "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (ל"ה י"א). ויפה סיכם פרשה זו הרב יעקב אריאל – רבה של ר"ג – יעקב קיבל ברכות עבור שני שמותיו: יעקב וישראל, 'ישראל' – על שם שאיפותיו האידיאליות, ו'יעקב' – על שם צרכי קיומו (ונוסיף שכדי לשרוד בגולה נאלצנו לפעמים להראות לגויים את הפן ה'יעקבי' שלנו).

ג. מה פירוש 'בן אוני', והאם יעקב חולק על רחל, כשהוא קורא לו בנימין?

רש"י מפרש: "בן אוני – בן צערי". ועל הוראת השם 'בנימין' הוא כותב: "נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהיא בנגב ...בנימין בן ימין, לשון "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תה' פ"ט י"ג); כלומר, כשפנינו אל המזרח, יד ימין מורה 'תימנה', לכיוון דרום, ובנימין נקרא כן כי הוא נולד בדרום הארץ (כל האזור דרומית לירושלים מכונה בתנ"ך תימנה'=דרומה).

הרמב"ן חולק על פירושו של רש"י ואומר: "אין טעם לקרותו בן דרום". ומדוע? "כי אמו קראתוֹ בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, [כמו] "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" ( דב' כ"ו י"ד). ואביו עשה מן אונים כוחי, מלשון "רֵאשִׁית אוֹנִי" (בר' מ"ט ג'), ולכן קרא אותו בנימין – בן הכוח או החוזק. כי הימין, בו הגבורה וההצלחה". אם כן, עפ"י הרמב"ן למלה 'אוני' – משמעותה דבר והיפוכו – הן צער וחבלי לדה והן כח וחיל, עושר והון. וכדי לא להיזכר בנסיבות מותה של האהובה בנשותיו נתלה יעקב במובן החיובי של 'בן אוני', כשהוא מוצא לו תחליף, שם נרדף: 'בן ימין' שהוא חד משמעי – בן כוחי ואוני [ואולי את ה'און' במשמעות כח ההולדה משאיר יעקב לראובן: "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בר' מ"ט ג')].