בלוג יהדות חברה וקהילה

בפרשות תזריע ומצורע עוסקת התורה בדיני הצרעת. לפי מדרשם של חז״ל, אין באים נגעי הצרעת אלא על רכילות ולשון הרע, ויש אף שדרשו נוטריקון: מצורע - מוציא שם רע. הרמב"ם (הלכות דעות, ז) מבאר מהו לשון הרע ורכילות:

איזה הוא רכיל, זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני. אף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד... והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת. אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא.

אבל חז״ל לא הסתפקו באיסורים אלה, והמליצו לנו למעט גם בדיבור המותר כשלעצמו. במסכת אבות שאנו נוהגים לקרוא בימים אלה, אומר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א, טז):

כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא.

על גישת חז״ל לדיבור הראוי, מרחיב הרמב״ם בפירוש המשנה שם, וכך מבאר:

כבר אמר החכם, ׳ברוב דברים לא יחדל פשע׳ (משלי י, יט), וטעם הדבר כי רוב הדברים מיותרים וחטאים... ומסימני החכמים מיעוט הדיבור אמרו - ׳סיג לחכמה שתיקה׳ (אבות ג, טז), וריבוי הדברים מסימני הכסילים ׳וקול כסיל ברוב דברים׳ (קהלת ה, ב).

ובהמשך מסביר הרמב״ם.

כי הדיבור נחלק לפי חובת תורתנו חמישה חלקים... החלק הראשון והוא המצווה בו הוא קריאת התורה והעיון בפירושה וזו מצוות עשה שנצטווינו בה ׳ודברת בם׳ (דברים ו, ז)... והחלק השני הוא הדבור אשר נאסר והוזהרנו עליו כגון עדות שקר והכזב והרכילות... ובכלל זה נבלות הפה ולשון הרע. והחלק השלישי הוא הדיבור המרוחק, והוא הדיבור שאין בו תועלת לאדם עצמו, לא משמעת ולא מרי, כגון רוב סיפורי ההמונים מה אירע ומה היה... וזה נקרא אצל החכמים ׳שיחה בטלה׳.... והחלק הרביעי הוא הרצוי והוא הדיבור בשבח המעלות... ובגנות המגרעות, ולעורר הנפש לזה בנאומים ושירים..., וכן שבח החכמים וספור חשיבות מעלותיהם כדי לחבב הנהגותיהם בעיני בני אדם וילכו באורחותם, ולגנות את הרשעים ומגרעותיהם... ויש שנקרא החלק הזה כלומר לימוד המידות הטובות וההתרחקות מן המידות השפלות ׳דרך ארץ׳. והחלק החמישי... הוא במה שנוגע לאדם במסחרו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ומלבושו ויתר כל צרכיו וזה רשות איננו לא רצוי ולא מרוחק... ובחלק הזה נבחר לאדם מיעוט הדיבור... אבל המצווה והרצוי אם יוכל האדם לדבר בהם כל ימי חייו הרי זו היא התכלית אלא שהוא צריך עם זה שני דברים: האחד שיהיו מעשיו מתאימים לדברים כמו שאומרים ׳נאים דברים היוצאים מפי עושיהם׳ (תוספתא יבמות, ח)... והעניין השני הוא הקיצור... והוא אמרם ׳לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה׳.

נמצאנו למדים כי לא כל דיבור מותר - ראוי, כי גם הדיבור הראוי איננו תמיד דיבור רצוי, כי גם הדיבור הרצוי - יש לאמרו בקיצור, ובכל זאת יש תמיד לזכור כי "לא המדרש עיקר, אלא המעשה".