בלוג יהדות חברה וקהילה

"בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" שלפניו היום השביעי

עולם החומר מיוצג ע"י המספר שש, באשר החומר נתפס בחושינו בשל היותו תופס מקום במרחב, והוא מוגדר ע"י שישה כיוונים: ארבע רוחות השמים בתוספת מעלה ומטה, ולא ייפלא שהוא מקביל לששת ימי הבריאה. אל ששת הקצוות נוסיף את המרכז, הנקודה השביעית שבאמצע. זו נקודה שאינה מורגשת בחושים הגשמיים שלנו, והיא נמצאת בפנימיות של החומר ומובנת בשכל הרוחני הנבדל מן החומר. השבע הבא אחרי השש מבטא את ההתקשרות של הא-ל אל תוך הטבע, וחדירתו אל היקום מעצבת ומקיימת את העולם. שבע הוא המימד הרוחני של החומר והוא מקשר בין הקודש לחול, וללא קשר זה – אין קיום לחומר, ולכן בתחילה יבואו ששת ימי החול ולאחריהם השביעי – שבת קודש; ובאמת "קדוש" פירושה להיות נבדל ופָרוש מן היתר. ולכן המנורה שבמקדש היא בעלת 7 קנים, כשהקנה השביעי, האמצעי הוא כנגד השבת. החגים נקראים "מקרא קודש", וראה זה פלא – מספרם שבעה: יומיים בפסח, שבועות, רה"ש, יוה"כ, סוכות ושמיני עצרת. ועוד שביעיות לרוב – ואידך זיל גמור.

חכמי המתמטיקה מסבירים שכל מספרי היחידות מאחת ועד תשע – כל מספר בהם הוא מרכיב של מספר אחר פרט לשבע. האחת – הוא המקור והמרכיב של כולם; השתיים מרכיב את הארבע (2X2), והשלוש את התשע (3X3). השש מורכב מכפולה של 3X2, וכן השמונה 4X2, והחמש מרכיב את העשר 5X2, וכך יוצא שהשבע הוא בודד ופרוש משאר המספרים, אינו מרכיב ואינו מורכב, נבדל מהמספרים, אך גם מעורב בהם, בדיוק כמו הא-ל הפרוש מן הטבע אך משגיח עליו. ומכיוון שהשבע מציין את השלמות בטבע, לא פלא הוא שהשורש שב"ע משמש לציון השָֹבָע והשֹביעה מחד גיסא, ומאידך גיסא בחילופי ב/פ גם את השפע, ולכן אמרו חז"ל שהיום השביעי הוא מקור הברכה, המזרים שפע לכל ימות השבוע. וכך נמצא בחלום פרעה שֶׁבַע שנות שָֹבָע ולעומתן שבע שנות רעב, שהרי גם השָֹבָע והשפע כמו גם הרעב והבצורת – המַפתחות שלהם נמצאים בידי הקב"ה, שיש לו 70 שמות וכנגדם 70 שמות לירושלים – עיר הקודש, מקום משכנו. ולהצגת קבוצה גדולה משתמשים בכפולה של 7 ועוברים אל ה-70, למשל בביטויים "שבעים לשון", שבעים פנים לתורה, רשימת בני נח - ישנם שבעים שמות של צאצאי נח כנגד שבעים אומות העולם. בנוסף, חז"ל אומרים על שבעים הפרים המוקרבים בחג הסוכות שהם כנגד שבעים אומות העולם. המספר 70 הוא גם מספר הנפשות של יעקב ובניו אשר ירדו למצרים. התורה גם מציינת בפרשת בשלח שבני ישראל הגיעו ל"אילים" ושם מצאו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, ויש הרואים בשבעים התמרים כמקבילים לשבעים המשפחות בעם ישראל.  חז"ל גם מקשרים בין שבעים אומות העולם לשבעים המשפחות בישראל.  גם "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". ונזכיר שדוד המלך חי שבעים שנה.

אם כן לא ייפלא שהמספר שבע הוא המספר המנצח ביהדות.

המספר שמונה – מעל הטבע

כותב המהר"ל: "ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי". ששת ימי הבריאה הם כנגד בריאת עולם החומר. ועל יום השבת, היום השביעי, נאמר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ.. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"; לומר לך שמלאכת הבריאה הגיעה לתכליתה ולשלמותה, נתמלאה שֹובע, וזוהי שֹביעות הרצון של הקב"ה שהביא את העולם לכלל שכלול. לדברי המהר"ל הטבע הוא כעין סולם. הדבר הראשון הנתפס בחושים, הוא החומר המיוצג ע"י המספר שש. לעומתו השכל המזהה את החכמה הא-לוהית ביקום עם ההרמוניה בין כל הכוחות המשתתפים בקיום החיים בו - שלב זה מיוצג ע"י המספר שבע. השלב השלישי בסולם הוא היכולת של האדם להכיר בחוכמתו הרוחנית כי יש בורא לעולם ושהוא קבע משמעות ותכלית לטבע – שלב זה מיוצג ע"י המספר שמונה. המהר"ל מציין שהמספר שמונה, בהיותו קשור עם המערכת שלמעלה מן הטבע, הוא המספר המציין את התורה, שהרי התורה ניתנה לאחר 49 יום, שהם שבע פעמים שבע, כלומר, היא ניתנה ב"יום השמיני", יום לאחר ההשלמה של שבע במלואו (ולכן קבעו הגאונים לחגוג את שמחת תורה ביום שמיני עצרת שהוא מחוץ למסגרת של סוכות).

לא פלא הוא שהמספר שמונה מייחד את העם היהודי שהרי תפקידו בעולם הוא לקשר את האדם והעולם עם הא-ל. והוא מוסיף שעד מתן תורה היו לבני האדם רק שבע מצוות, שבע מצוות בני נח, ואברהם אבינו נצטווה לקיים מצווה נוספת, ייחודית לזרעו – מצוות ברית מילה, והיא המצווה השמינית שניתנה לעם היהודי לקיימה ביום השמיני. ברית המילה מטביעה בחומר הגוף עצמו חותם ברית של קשר עם בורא העולם. ה'שֶמֶן' מזכיר את השמונה, וידוע שהשמן אינו מתערבב עם שאר המשקים,  והוא דולק ומפיץ אור, וכך עם ישראל - תפקידו להפיץ את האורה, התורה כדי לקשר את העולם עם הבורא, והוא עצמו אינו מעורב בין הגויים, בחינת : "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

נראה עתה את פרשתנו – 'שְמִינִי'. לפני היום השמיני היו שבעת ימי מילואים שמטרתם הייתה לקדש את המשכן (נא לשים לב שגם כאן משתמשים בשורש קד"ש כדי לציין  הפרדה). על היום השמיני אומרת הגמרא (מגילה י' ע"ב) שאותו היום הייתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. לומר לך ששמחת הסיום של יצירת המשכן זהה לשמחת ה' ביום בריאת העולם. אך יש הבדל ביניהם - ביקום טָבע הקב"ה חוקים קבועים, בעוד שעולם המשכן הוא עולם של נִסים (ידוע שבבית המקדש התרחשו מדי יום עשרה ניסים גלויים, וכן הותר לכוהנים ללבוש שעטנז), זהו עולם שמעל לטבע, שבו ה' משרה את שכינתו ומאפשר מפגש בין העולם העליון, העולם המופשט, לבין דרי העולם הזה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ביום השמיני יורדת השכינה ושורה על המשכן, וכך הוא הופך למוקד התפתחותה של מערכת היחסים המיוחדת בין הקב"ה ובין בני ישראל. בפרשיות הבאות נפגוש את "היום השמיני", אלא שהפעם הוא יטהר את המצורע, את הזב והזבה ויחזיר אותם לחייהם הרגילים ולסביבתם  הטבעית. וכך יוצא  שלאחר שבעת ימי הטהרה הם חוזרים אל המשכן ביום השמיני להקריב את קרבנותיהם עם הכוהנים שבשבעת ימי המילואים עברו תהליך דומה.