בלוג יהדות חברה וקהילה

תשובות לשאלון על חברון:

1. עשו 2. דוד, שבע שנים 3. ישֵני חברון 4. בן נר, ישי, רות, עתניאל 5. כָלב בן יפונה 6. הורדוס 7. ר' יהודה הלוי 8. הכנסייה 9. גן העדן 10. אברהם אבינו 11. הדסה 12. 67 13. שניאורסון 14. הרב גורן 15. 1971 16. שדי חמ"ד, שבֵי חברון 17. אדמות ישי 18. ממרא 19. שלהבת 20. יצחק 

א. אמר ר' יודן ברבי סימון: שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר 'גזולים הם בידכם'; ואלו הם: מערת המכפלה, הר הבית וקבורתו של יוסף, ששלושתם נקנו בכסף מלא (בראשית רבה ע"ט).

ב. מן הזוהר: מערת המכפלה סמוך לפתח גן העדן. בשעה שמתה חוה בא אדם לקברה שם, ושם הריח מריח גן העדן, באותו הריח שהיה שם.

ג. על החיבור בין חברון למקדש – אמר להם הממונה (במקדש): צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע – הרואה אומר: ברקאי! מתיא בן שמואל אומר: האיר כל פני המזרח שבחברון? והוא אומר: הן (מסכת יומא ג').

ד. הרש"ר הירש, כ"ג י"ט: שם המקום, שעל פיו נקראה המערה, היה מכפלה; שם זה (משרש 'כפל') רומז על מבנה זוגי. נראה, שהמקום היה עשוי מערות כפולות, סדורות זו על גבי זו, שאין כמותן יפות לקבורת הזוגות, הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו; ואכן נקברו שם אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה... ערך קשרי המשפחה, הקושרים את האשה אל לב בעלה, ואת ההורים ללב בניהם, ערך זה היה מעתה קשור קשר בל יינתק עם אדמת ארץ ישראל... אולי על שם זה נקרא אח"כ שם המקום 'חברון' – משרש חב"ר – המורה על הרעוּת וקרבת הלבבות המקשרת בין האיש והאשה בישראל, העושים את דרכם כאחד, כאיש ואשה, כאב ואם.

ה. הרב האלוף שלמה גורן כובש את חברון (זכרונות)

... עם הנהג שלי החילותי לנסוע במכונית שלי, שהייתה מצויידת באזעקה. בעזרתה הצלחתי לעבור את כל המחסומים. ראיתי טור של טנקים, של חי"ר, טור ג'יפים והסיירת, תוך שאני חולף על פניהם ומתקדם לעבר חברון. נהגִי הסב תשומת ליבי כי אנו הראשונים בטור לעבר חברון. עודדתי אותו, שמא הוא מפחד. כשהגענו ליד חלחול בדרך, כל הדגלים המונפים היו לבנים. לא היה דגל ירדני אחד מתנופף. בהגיענו לחלחול על בית בן שלוש קומות התנופף דגל ירדני. אמרתי – "איזו חוצפה!" הוריתי לנהג לעצור. "אעלה למעלה" – אמרתי – "ואסיר את הדגל הירדני". השיב לי: "עלולים להרוג אותך הרב גורן, אלוף בצה"ל, אני אוריד את הדגל והרב יחפה עלי". אמרתי לו: "לא, לא, אתה עוד צעיר, עוד לא הקמת בית בישראל. אני ממילא מבוגר ולך יש עוד זמן לחיות". עליתי על הגג, הורדתי את הדגל תוך חיפוי מלמטה. הדגל הירדני בביתי, באוסף המפורסם שלי. המשכנו ונכנסנו לתוך חברון. ומצאנו את עצמנו ברחוב הראשי של מבואות חברון. מכל המרפסות, הונפו סמרטוטים לבנים, סדינים לבנים, איש לא היה ברחובות, הם קבעו לעצמם עוצר; חברון שוחררה ללא יריות, זולת היריות שאני יריתי. לקחתי את העוזי שלי ויריתי צרורות, להודיע כי חברון שוחררה והיא בידינו... (הרב מגיע למערת המכפלה, ותולה את דגל המדינה).

ו. בית הכנסת ע"ש אברהם אבינו

בית הכנסת ע"ש אברהם אבינו בחברון נבנה במאה ה-16 ע"י קבוצת יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו לעיר בהנהגתו של הרב מלכיאל אשכנזי. ביהכ"נ נמצא במרכזה של שכונת אברהם אבינו.

שמו של ביהכ"נ לקוח מאגדה המספרת על יום כיפור אחד בו היו רק תשעה יהודים בחברון, והיה חסר העשירי למניין. בהיכנס החג הגיע יהודי אלמוני ובזכותו נתקיימה תפילה במניין. במוצאי החג נעלם האיש והופיע שוב בחלומו של רב הקהילה וסיפר לו, כי הוא אברהם אבינו. בעקבות אגדה זו נקרא ביהכ"נ ע"ש אברהם אבינו.

במאורעות תרפ"ט – 1929 – הרסו הערבים את ביהכ"נ, והירדנים הקימו במתחם שירותים ציבוריים, מזבלה ודיר עזים. גם את שאר שרידי הרובע הרסו בפקודת השלטונות. אחרי חידוש הישוב היהודי בחברון נחשף ביהכ"נ ע"י פרו' בן ציון טבגר, והוא פעל לשיקומו מחדש, כפי שהוא פעל גם לשיקומו של בית העלמין היהודי שאף הוא נהרס אחרי הטבח. ביהכ"נ שוחזר עפ"י תמונות ועפ"י זכרונות של בני חברון שניצלו בתרפ"ט. כיום הוא שוב משמש כבית תפילה, וראוי לבקר בו.

ז. כתבו אנשי חברון: חברון – מלשון 'חיבור' – היא מחברת את הכל, ואותנו לאבינו שבשמים. חברון סימנה – עפר, צפת – רוח, טבריה – מים וירושלים – אש (ארבע הערים הקדושות), והאדם יסודו מעפר וסופו לעפר. כשאתה עפר ואפר – אתה דבק במידת החסד, מידתה של חברון ומידתו של אברהם אבינו.

ח. ה'חפץ חיים' הזדמן לעיירה בערב שבת; פנה לבית המדרש וישב ללמוד. התושבים לא הכירוהו והניחוהו לשֶבת בין העניים והקבצנים, לאחר תפילת ערבית הזמין אותו אחד האנשים לסעודת השבת. לחש הרב באזנו: ליהווי ידוע לך שאני בעל ה'חפץ חיים'. נדהם האיש מן הגילוי ושאל: מדוע הצניע הרב את זהותו עד עתה? ענה לו הרב: בפרשת 'חיי שרה' מצינו, שבשעה שלבן הזמין את אליעזר לסעוד על שולחנו – השיב האורח: "עבד אברהם אנכי". בכך התכוון לומר שהוא נזהר בכשרות המאכלים, כיאה לעבד אברהם, ואף אני נזהר מפרסום, העלול להכשילני בשמץ של התנשאות וגאות; אבל בשעה שמזמינים אותי לסעודה, אני נאלץ לגלות את זהותי, שלא יכשילוני חלילה במאכלים, שיש בהם שמץ של פקפוק בכשרות... (מתוך 'פרפראות לתורה' של מנחם בקר).

ט. רש"י כ"ד ס"ז – "ויביאה האהלה" ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו; שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה – פסקו, וכשבאה רבקה חזרו.