בלוג יהדות חברה וקהילה
א. התשובה – חזרה אל מעגל החיים
הרב יוסף סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה' מציין כי המלה 'תשובה' מופיעה במקרא רק 8 פעמים, ומתוכן 5 פעמים בביטוי 'לתשובת השנה' = לאחר שנה, כששבה השמש אל מקומה שעמדה בשנה שלפניה, ז"א, מעגל של זמן. על שמואל נאמר: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמ"א ז' י"ז) – גם כאן השלמת מעגל – לאחר שסבב שמואל בכל ישראל חזר אל ביתו ברמה, כאילו היה מְהלך בתוך מעגל (הביטוי 'בעל תשובה' מופיע אצל חז"ל ו'חוזר בתשובה' הוא ביטוי מודרני). כדי להבין את מושג 'התשובה' כחזרה למוטב ראוי להתבונן בסדרי הבריאה, שהשיבה והחזרה אל מצב ראשיתי שולטים בה. כדור הארץ המקיף את השמש מַשלים מחזור סיבובי אחד תוך שנה ('שנה' מהמלה לשְנות, לחזור); הירח חוזר אל ראשיתו ומתחדש מדי חודש; האילן המַשיר עליו מתרענן ומתחדש באביב ותאי האדם מתחדשים בתמידות. וכשם שהאדם 'חוזר אל עצמו' ע"י ריענון, טיפוח הגוף מהפסולת שבו, כך גם בחיי הנפש – ניתנת לו אפשרות לדחות את הזוהמה שטינפה את נשמתו, להתנקות ולעלות על דרך חדשה – טהור מעוונות: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינו" (ישע' א' י"ח). וכפי שמציג זאת הרב קוק: שיבה אל המקור, אל הראשית, אל המעגל המחבר... אל שורש נשמת האדם... אל לידתו המתחדשת. בחיינו אנו חווים סיבובים מעגליים: מחזוריות של יום, שבוע, חודש, שנה, מחזור החגים (משרש 'חוג'- להסתובב) ומחזור החיים – מלידה ועד פטירה. הרמח"ל מסביר שהמצוות ניתנו כדי לקרב את האדם אל הבורא ('מצוות' מלשון 'בצוותא'), ואילו החטאים מרחיקים אותו, כפי שאומר ישעיה (נ"ט ב'): "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם".
לכן מדגיש הרמב"ם שרק אדם שמתחרט ומֵצר על עוונות שעשה, אומר ווידוי ומבטיח שלא יחזור על אותו חטא – רק אדם כזה אהוב אצל הקב"ה והוא נחשב כאילו לא חטא מעולם. מהפך מחשבתי זה של עקירת הרצון לשוב ולחטוא הוא הגורם לאדם לחזור אל מצבו הראשוני – קודם לחטא; ועתה שהשתחרר מכבלי העוון (העוון נגרם עקב עיוות, עיקום וסילוף המחשבה) יכול הוא לעלות בסולם כדי להיכנס שוב אל 'ארמון המלך'. תשובה פירושה שינוי, והשינוי יחזיר להכרתו את היותו נברא בצלם יחד עם הרצון 'להשתַוות' שוב אל פמליית מעלה.
הרב קוק מדגיש שהיהודי ע"י מעשיו הרעים עלול רק לסטות מן המעגל; ובכך הוא 'רק' חוטא – מחטיא את המטרה, אך המעגל מעצם טבעו הוא פתוח וגמיש ויכול בקלות לקלוט אותו בחזרה (אין קו ישר בטבע). הַשיבה עפ"י הרב קוק היא לחזור ולהתאחד עם הדבר שהשב מחזר אחריו ( כדרך הכתוב אצל איוב (מ"ב י'): "וַה' שָׁב אֶת שבית (שְׁבוּת) אִיּוֹב"), ואם עד כה היה רחוק ממנו, הרי זה היה בניגוד לרצונו; לומר לך שהיהודי מעצם בריאתו שואף לחזור ולהשתלב במעגל החיים היהודי, אלא שהוא זקוק לכח המאחד והאוהב של עמ"י, עם סייעתא דשמיא של: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דב' ל' ג'). (לעניות דעתי לְ'רחם' בפס' זה פירושו 'לאהוב' – נשים נקראות 'רחמניות' כי הן אוהבת את העובר , עודנו ב'רחם') ,באשר האדם שהתרחק מרגיש בושה לקום ולהצהיר 'חטאתי, פשעתי'... (רק מעט חכי"ם מתוודים ומבקשים סליחה לפני רה"ש); הרוע דבק בו והוא זקוק ל'ניתוח', ופעמים הוא דומה למי שנפל לבור, ורק יד מושטת לשבים, פנים מאירות ולב אוהב יצילו אותו: "ארוממך ה' כי דליתני". החוטא מבקש לאפשר לו להשלים את 'תשובתו', את הסיבוב המעגלי שלו, כדי לשוב אל מחזור החיים הטבעי על מנת "לראות בטוב ה' בארץ החיים".
ב. מדוע האשכנזים אומרים סליחות 4 ימים לפני ראש השנה?
עפ"י המשנה ברורה: אנשים חסידים היו צמים 10 ימים לפני יוה"כ – תענית כאמצעי לתשובה. אך ישנם 6 ימים שא"א לצום בהם: שני ימי רה"ש, יום ששי ושבת שובה, ובערב יוה"כ לא רק שאסור לצום אלא מצווה לאכול הרבה, ומי שאוכל נחשב לו כאילו צם יומיים. לכן קבעו להתחיל את הסליחות 4 ימים לפני רה"ש, במוצ"ש. וזאת בתנאי שרה"ש חל בימים ה' או שבת, אך אם חל בימים ב'-ג', כי אז מתחילים בשבוע שלפני כן.
ב. קרבנות טעונים ביקורת 4 ימים – בדיקה שמא נפל בו מום. ובקרבן רה"ש נאמר: "ועשיתם עולה" (ולא "והקרבתם"), מכאן למדו שיעשה האדם את עצמו כמו קרבן עולה, זכר לעקדתו של יצחק, ולכן צריך הוא לבדוק ולבקר את כל מומי חטאו במשך 4 ימים.
ג. כבר יהודי ספרד בימי הביניים נהגו לומר סליחות מ-כ"ה באלול, מכיוון שבו החלה בריאת העולם (ו-6 ימים אח"כ, א' בתשרי, נולד אדם הראשון, ולכך נתקדש יום זה להיות רה"ש ויום שהאדם מוסר דו"ח על מעשיו; ביום זה נולד וביום זה עומד הוא לדין). מנהג זה עבר אל יהדות אשכנז; ומכיוון שהיהודים היו פזורים והיו עסוקים בעבודותיהם והיה חשש שלא יזכרו מתי חל כ"ה באלול, החליטו להעביר את התחלת אמירת הסליחות למוצ"ש, שאז כולם מתכנסים, ואותו קל לזכור. ולכך הפיוט הראשי של הסליחות הנאמרות בקהילות אשכנז בלילה הראשון של אמירת סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה הוא: "במוצאי מנוחה קִדַמנוך תחילה".
ג. שלוש דרגות השופר
שלוש דרגות ישנן בשופר: א. מן המובחר – של איל ב. כל השופרות כשרים חוץ משל הפרה ג. אם אין לו, יכול לתקוע בכל שופר אפילו פסול, אך לא יברך.
וכנגד שלוש דרגות השופר עומדות שלוש מדרגות שונות של גאולה:
א. כשהעם מתעורר מעצמו להיגאל ולגאול את עצמו, מתוך התעוררות קודש ואמונה בה' ובקדושת עמ"י – עליו נאמר: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" – והוא השופר המעולה, ואותו שמעו ר' יהודה הלוי, הרמב"ן, ר' עובדיה מברטנורא, תלמידי הגר"א/ יהודה החסיד/ הבעש"ט, אנשי 'חיבת ציון', יהודי תימן – "אעלה בתמ"ר", אור החיים, הרב קוק ועוד טובים אחרים. זה היה קול שופר פנימי שדחף אותם לעלות ארצה; הם חיברו שמים וארץ, י-ם של מטה עם י-ם של מעלה. ובזכות התעוררותם הגענו, בע"ה, עד הלום.
ב. שופר בינוני שמזעיק את אלה שנמאסה עליהם הגלות ומבקשים לחזור אל ארץ האבות, ארצם של נביאינו ומלכינו. כאן יחיו חיי חורין בארצם, יקימו מוסדות לאום, יחנכו את ילדיהם באווירה יהודית ויקיימו את המצוות התלויות בארץ. גם על עלייה זו יש לברך, והשופר משפר את איכות חייהם. ולוואי וישמעו את קול השופר הזה מליוני היהודים החיים בתפוצות!
ג. לעומת שני השופרות הכשרים ישנו שופר טמא. ומיהו התוקע בו? הגוי! הגויים הם המזכירים ליהודי את דתו והם שכופים עליו לנוס אל א"י ולמצוא בה מקלט. אומות העולם הם אלה שמכריחים אות היהודי להיגאל, הם המתריעים בתרועות מלחמה, צער, יסורים והרג, ואינם נותנים לו מנוח בארצותיהם. והיהודי, בדלית ברירה, נחרד ובורח מפאת אזעקת השופר; והשופר הטמא בעבורו הופך לשופרו של משיח, באשר הוא ניצל ומגיע לחיות בא"י. ועל סוג זה של עולים מנבא הנביא ישעיה ( כ"ז י"ג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".
