בלוג יהדות חברה וקהילה

שאלות:

1. י"ז י"ג – "ולא יזידון" – כיצד מתרגם אונקלוס?
2. י"ז י"ח – מה שמו השני של ספר הרמב"ם 'הי"ד החזקה'?
3. י"ז י"ח – לְמה שימשו שני ספרי התורה שהיו אצל המלך?
4. הרמב"ם: 3 מצוות נצטוו ישראל כשנכנסו לארץ: למנות להם מלך, שנאמר "שׂום ‑‑‑‑‑ עליך מלך"(י"ז ט"ו), ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "‑‑‑‑‑ את זכר עמלק" (כ"ה י"ט), ולבנות בית הבחירה, שנאמר: "‑‑‑‑‑ תדרשו ובאת שמה" (י"ב ה').
5. רש"י ט"ז י"ח – "לשבטיך" : מלמד שמושיבים דיינים לכל ‑‑‑‑‑ ובכל ‑‑‑‑‑.
6. ט"ז י"ט – חכמים אומרים, כי האותיות הבאות אחרי האותיות ש.ח.ד בא"ב הן ‑‑‑‑‑, רמז שלקיחת שוחד גורם ל‑‑‑‑‑ משפט, כפי שאומר רש"י: 'משקיבל שוחד אי אפשר שלא ‑‑‑‑‑ את לבו להפוך בזכותו'.
7. רש"י ט"ז כ' – מהו שכר עם ישראל על מינוי דיינים כשרים?
8. רש"י י"ז ו' – אם מתוך 3 עדים עד אחד נפסל, האם מתקבלת עדות הנותרים?
9. רש"י י"ח ד' – "ראשית דגנך" – זו ‑‑‑‑‑, עין יפה – אחד מ‑‑‑‑‑, ועין רעה – אחד מ‑‑‑‑‑ .
10. י"ח י"ג – "תמים תהיה עם ה' א-להיך" – על מי נאמר?
    א. "התהלך לפני והיה תמים" ב. "איש תם יושב אהלים" ג. ועל הקב"ה נאמר: "הצור תמים ‑‑‑‑‑" (ל"ב ד').
11. נא לקרוא: א. דברים י"ט ז'-י', ד' מ"א-מ"ג ב. שמות כ"א י"ג ג. במדבר ל"ה ט'-ל"ד – מה המשותף לכל הקטעים האלה?
12. י"ט ה' – "ונשל הברזל" – רש"י מביא שני פירושים שונים, מה הם?
13. רש"י י"ט י"ד – "לא תסיג גבול רעך" – מי שעובר על מצווה זו עובר על ‑‑‑‑‑ לאווין.
14. כ' ב-ז' – מי הם האנשים הפטורים מהתייצבות למלחמה?
15. רש"י כ"א ד' – מדוע עורפים את העגלה דווקא ליד נחל איתן?

שאלות למתקדמים:

1. ראב"ע ט"ז כ' – מדוע החזרה בפס': "צדק צדק תרדוף"?
2. ראב"ע ט"ז כ"ב – "לא תקים לך מצבה", והרי יעקב הקים מצבה (בראשית ל"ה י"ד)?
3. ספורנו י"ז ה' – "אל שעריך" – מדוע יש להוציאו להורג ליד השער שעבד בו?
4. י"ז ז' – מדוע, לפי דעתכם, "יד העדים תהיה בו לראשונה"?
5. בעל הטורים י"ז ו' – "יומת המת": 'הרשעים בחייהם נקראים ‑‑‑‑‑.
6. ראב"ע י"ז ט' – "ובאת אל הכהנים הלויים" – וכי יש כוהנים שאינם משבט לוי?
7. י"ז ט"ו – "שׂום תשים עליך מלך" – מהו ההבדל בין ראב"ע לחז"ל (ראה רמב"ן)?
8. י"ז י"ז – "ולא ירבה לו נשים" – ממה למדו שמותר לקחת 18 נשים?
9. י"ח ג' – הרמב"ן מביא את הסברו של הרמב"ם לשאלה מדוע מקבל הכהן דווקא את הזרוע, הלחיים והקבה.
10. י"ח ט"ו – "נביא מקרבך" – כותב הרמב"ם: ...'ואין הנבואה חלה אלא על חכם, גדול בתורה ו‑‑‑‑‑ במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו, אלא הוא מתגבר על יצרו תמיד'.
11. י"ח י"ח – "נביא אקים להם" – כותב 'בעל הטורים', כי פס' זה עולה בגימטריא: 'זהו ירמיהו' – והמשותף למשה ולירמיהו ששניהם ניבאו ‑‑‑‑‑ שנה.
12. רש"י כ' י"ט – מה למדו חז"ל מהפס': "כי תצור על עיר ימים רבים"?
13. הראב"ע כ"א ט' – מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?

תשובות:

1. ירשיעון 2. משנה תורה 3. אחד מונח בבית גנזיו ואחד נכנס ויוצא עמו 4. תשים, תמחה, לשכנו 5. שבט, עיר 6. תט"ה, להטות משפט, יטה 7. שיחיו ישראל על אדמתם 8. לא 9. תרומה, אחד מארבעים, אחד מששים 10. א. אברהם ב. יעקב ג. פעלו (תמים=שלם) 11. כולם קשורים לערי מקלט 12. 1. הברזל נשמט מהקת 2. חתיכת עץ ניתזה 13. בשני לאווין 14. א. משוח מלחמה ב. הבונה בית ולא חנכו ג. הנוטע כרם ולא חיללו 15. שתבוא עגלה שלא עשתה פרות (שלא ילדה) ותיערף במקום שאינו עושה פרות, לכפר על מי שלא יעשה יותר פרות (מצוות)

תשובות למתקדמים:

1. תרדוף צדק גם כשאתה זוכה וגם כשאתה מפסיד 2. רק מצבה לעבודה זרה אסורה 3. להראות שהאל שעבדו אותו ליד השער לא יושיע להם 4. כדי שלא יזלזלו בעדותם, ואם משקרים תקשה עליהם הפעולה 5. מתים 6. כן, למשל: "ובני דוד כהנים" – שמ"ב ח' י"א 7. מינוי המלך עפ"י ראב"ע הוא רשות ועפ"י חז"ל הוא מצוות עשה 8. לדוד היו 6 נשים, ונאמר לו : "ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה" (6 כפול 3) 9. כי כולם 'ראשית': הלחיים ראשית הגוף, הזרוע ראשית האברים והקיבה ראשית המעיים 10. וגיבור 11. 40 שנה 12. כי אין צרים על עיר פחות מ-3 ימים קודם לשבת 13. אם תעשה הישר בעיני ה', כי אז לא יישפך דם נקי בארצך

על קצה הלשון – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (ט"ז י"ח)

הרב חיים וויטאל, ממשיך דרכו של האר"י ז"ל, מבחין שבפס' לא נאמר "תתנו לכם בכל שעריכם'', אלא "תתן לך בכל שעריך" – בלשון יחיד – וזאת כדי לעורר אותך, האדם, שתשים משמר ותציב שופט ושוטר בכל 'שערי ראשך': העיניים, האוזניים והפה, ועליך לסנן את מה שתראה ותשמע, ותפקח על מה שיוצא מפיך. רש"י כותב שהאוזניים רכות ודקות והן הראשונות שנכוות, וחז"ל ב'עבודה זרה' אומרים: 'החורך ראש בהמה, ניצלות אוזניה בתחילה' (ואולי זהו מובנו של הביטוי 'צורם את האוזן' – שרש צר"ם קרוב לשרשים: צר"ף, צר"ב, שר"ף – וכשאתה שומע קולות בלתי נעימים/מוסריים, אתה מרגיש מעין 'צריבה ושרפה' באוזניים, וזה עלול להרעיל גם את הנפש). והעיניים – 'עין רואה ולב חומד' – הן תרות ("ולא תתורו") ועלולות להחטיא ויש להשגיח שלא תסתכלנה בדבר שהוא אסור. והפה – לא יהא כהפקר – הן באכילתו והן בדיבורו, וסכנתו גדולה – בגלל דברי הרכילות, לשון הרע ודברי ההבל הנשמעים באמצעי התקשורת (תשקורת?) למיניהם (ואוי לנו מהפלפון ה'מסייע' לכך!). וכבר כתב הרמב"ם על "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶך" (ויק' י"ט ט"ז): 'עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכן נסמך לו "ולא תעמוד על דם רעך" (מרכל=מרגל, והרכילות עלולה להרוג, שהרי "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן"). ואם זכה האדם, לשונו מסוגלת להפוך ל''מַרְפֵּא ו... עֵץ חַיִּים'' (משלי ט"ו ד'). ואם לומד ומלמד דברי חכמה ודעת, הרי "דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן" (קהלת י' י"ב). ומסיים הרב חיים וויטאל באומרו, כי אם האדם ישמור את 'שעריו' כיאות, גמולו רב מאוד – ייפתחו בפניו שערי גן עדן.

על הפס' שבראש המאמר כותב ה'בן איש חי' שאסור לו לדיין לפחד מאיש ועליו לומר דבריו ללא מורא וללא משוא פנים, והשוטרים ופרנסי העדה – מוטלת עליהם החובה לכפות את הסדר והמשמעת ואל להם להיות מונהגים ע"י ההמון ולהחניף לו, ועליהם להיות לראש ולא לזנב. וחידוד לשוני מעלה הרב – אם תסיר את הפ"א מהמלה 'שופטים', תקבל 'שוטים', ואם תסיר מה'שוטרים' את הרי"ש תקבל ג"כ 'שוטים', לומר לך כי שלמות השופטים תלויה בפה ושלמות השוטרים והפרנסים תלויה בהיותם לראש.

ואני הקטן למדתי שיש קשר של שורשים בין ה'שופט' לבין ה'שוט', המקל, וכיצד? בחילופי פ/ב (כמו: נשב/נשף, בצלים/פצלים, נובל/נופל), שורש שפ"ט קרוב לשב"ט. 'שבט' ביסודו הוא זמורת עץ המשמשת גם כמקל להלקאה: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ ... בַּשֵּׁבֶט (שמ' כ"א כ'), וגם כמכשיר שליטה הן על הצאן והן על בני אדם: "רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ" (מיכה ז' י"ד), (ומכאן חודש 'שבט' שבו מניצים ה'שבטים', הענפים). בתוספת ר' (כמו: כסא-כורסה) נקבל את ה'שרביט' שהוא סמל הסמכות והשלטון – שבט מושלים, וממילא ברור שהמחזיק בשרביט הוא 'ראש השבט', ראש המטה, ויש לו הסמכות לשפוט ולהעניש את בני שבטו. ופעמים היה מלקה ב'שוט'=שבט (בחילופי ב/ו, כמו שובל/שוליים, קבוצות/קווצות), ואם הוא חכם, כי אז היה מייסר לא בשוט כי אם ב'שבט פיו', כפי שאומר ישעיה על המשיח:"וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (י"א ד'). גם המחוקק והסופר השתמשו ב'שבט' הענף, לאחר שהפכו אותו לחרט כתיבה, לקולמוס (מלה יוונית, וממנה 'גנבו' העברים את ה'קלמר' והערבים את ה'קלם'=עט, עפרון); ועל שבט זבולון שהיו חכמים ונבונים אומרת דבורה: "ומזבולון מושכים בשבט סופר" (שופ' ה' י"ד). מעניין הוא הפס' בדב' כ"ט ט': "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" – בפס' זה חסרים ה'שופטים'; ולעניות דעתי המלה 'שבטיכם' באה תמורת המלה 'שופטיכם'. ועתה כשאנו נמצאים בימי ה'סליחות' נאחל שיקויים בנו הפס': "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תה' כ"ג).

סיפור לימי הסליחות – סוד התרועה

מתפללי בית-הכנסת באחת הערים בטורקיה כבר היו רגילים לתופעה. היא חזרה ונשנתה מדי שנה בראש השנה לפני התקיעות. התוקע היה כבר יהודי זקן. כל השנה היה מסתגר בתוך עצמו, מרבה בתפילה ובאמירת תהילים, ורק בראש השנה היה עומד לפני הקהל ומדבר.

ממש לפני התקיעות, כשהיה עולה לדוכן והשופר בידו, נהג לספר מעשייה. איש לא הבין למה בחר לו דווקא שעה נשגבה זו כדי לספר את הסיפור.

"במדינתנו, טורקיה, חי פעם יהודי, שהיה התוקע בשופר בראש השנה", סיפר הזקן, "מְיומן היה במלאכתו, והתפקיד היה שמור לו משנה לשנה. שנים רבות היה ירא שמים ושומר מצוות. אך עם השנים חל בו מפנה. התהליך היה איטי והדרגתי. סיבות שונות גרמו לכך, והיהודי התרחק אט אט מיהדותו, ובמקביל התרחקו ממנו גם אחיו היהודים. כשראה זאת, גמלה בו ההחלטה להתאסלם.

הלך והמיר את דתו. בא בחברת הגויים ואימץ את מנהגיהם ואורחות חייהם. המוסלמים, מצידם, קירבו את המומר ועודדו אותו. לא בכל יום קם יהודי ומתאסלם. שמו התפרסם, ועד מהרה קיבל המומר משרה בחצר הסולטאן. ובגלל היותו בעל חוש מוסיקלי, התקבל כחבר בלהקת הנגנים המלכותית, והתחבב על חבריו החדשים, וכדי להדגיש את היותו מוסלמי נאמן, חיפש הזדמנויות ללעוג ליהודים, לדתם ולמנהגיהם.

ערב אחד נערכה בארמון מסיבה מפוארת. במוחו צץ רעיון: הוא כבר יהפוך את הערב הזה לחוויה בלתי-רגילה... מיהר לביתו והחל מפשפש בארונות, עד שהעלה את שללו בידו. הוא אחז בשופר, שהיה שמור בביתו מהימים בהם היה תוקע בראש השנה בבית הכנסת. עתה מיהר עם השופר אל חצר הסולטאן. כמה יצחקו האורחים למשמע התקיעות, השברים והתרועות שיוציא מן השופר, כלעג למנהגיהם של היהודים... המומר המיומן קירב את פיית השופר לפיו, נשף והקולות בקעו: 'תקיעה', 'שברים'. הוא הוסיף לנשוף כדי להפיק צליל של 'תרועה', אך בקעו ממנו קולות משונים. המומר ניסה שוב – ללא הועיל. פניו אדמו, הוא נשף ונשף, אך קול ה'תרועה' לא נשמע. קולות צחוק נשמעו באולם. הפעם היה זה צחוק ולעג למומר המתרברב שלא הצליח להפיק מן השופר את הקולות הנכונים. בבושת פנים עזב את החגיגה והשופר בידו. גם בבית ניסה את כוחו, והתופעה חזרה ונשנתה: 'תקיעה' ו'שברים' הצליח להפיק, 'תרועה' – לא.
הוא הבין שיש דברים בגו, וכשלא הצליח למצוא הסבר לתופעה, הלך לשאול את פי הרב: ''מדוע אינני מצליח להפיק את קול ה'תרועה' מן השופר?'' – שאל המומר בייאוש.

הרב לא הופתע כלל לשמוע על התופעה. ''אין כל פלא בכך'', אמר בנחת, ''סוד גדול וקדוש טמון כאן; התקיעות בשופר באות גם כדי לבלבל את המקטרגים. בראש השנה, כשכל היהודים מתקבצים ומלאים רגשות קדושה וטהרה, קמים ומתעוררים כל המקטרגים. ואנו, היהודים, תוקעים כנגדם בשופר, כדי שהקולות יבלבלו אותם ולא יצליחו בקטרוגם''.

והרב המשיך בהסבריו: ''שלושה סוגי קולות הם: תקיעה, שברים, תרועה. התקיעה היא כנגד אברהם אבינו, אבל לאברהם היה גם בן, ישמעאל, ואף הוא בא ותובע את חלקו. השברים הם כנגד יצחק אבינו, אך גם לו יש בן גוי – עשו; גם כאן יש אחיזה כלשהי לגויים. אולם התרועה היא כנגד יעקב אבינו – היא כולה של ישראל, ורק ליהודים היא שייכת, ולבני עם זר אין אליה כל גישה, ולכן אנו אומרים: ''אשרי העם יודעי תרועה''. כעת אתה מבין למה לא הצלחת להשמיע קול תרועה'', סיים הרב את דבריו.

המומר שעמד מול הרב נשאר ניצב על מקומו כאילו ניטע באדמה. באחת תפס את משמעות מעשהו. לפתע התחוור לו כי כמוהו כגוי, שאין לו חלק ונחלה בזרע יעקב. ליבו ניעור. צימאון עז התעורר בנפשו לחזור אל עמו, אל דתו ואל א-לוהיו. הוא נפל לרגלי הרב וביקש דרך לתשובה. הרב הורה לו לעזוב את העיר, לגלות ממנה ולעבור לעיר מרוחקת, ושם לעסוק יומם ולילה בתפילה ובאמירת תהלים. "אכן, שב האיש לעמו ולא-לוהיו; וכימי קדם שב לאחוז בשופר והיה שוב לתוקע בראש השנה בבית הכנסת", היה הזקן מסיים את סיפורו. סיפורו היה מרגש את הקהל והם היו מתעוררים לשוב בתשובה שלמה. והנה בערוב ימיו הפתיע את הנוכחים: "אני הוא התוקע ששב בתשובה!", קרא הזקן בהתרגשות גדולה. רֶתת חלף בין המתפללים. בלב נרגש קירב התוקע את השופר לפיו, והקול נשמע ברור וחזק: תקיעה, שברים, תרועה. ימים מעטים אחר כך, נפטר התוקע.