בלוג יהדות חברה וקהילה

חודש אייר מכונה במקורות גם חודש זיו, כיון שהוא נופל על תקופת האביב, לאחר ירידת גשמים ולפני הגעת החום הגדול של הקיץ. בתקופה זו הטבע נראה בשיא תפארתו, הפרחים פורחים, השדות מוריקים, עצים רבים בשלב של חנטה, היא הוצאת הפרי, והכל נראה ירוק ויפה.

בנושא זה ראוי לשים לב גם למסורות עתיקות ביותר שנשתמרו בתימן בתחום הצמחים. מהרי"ץ כתב בחיבוריו מספר פעמים, את המסורת שבידי יהודי תימן, כי מנהגי התפילה הם מתקופת בית המקדש הראשון: "ומנהג זה מנהג קדמונים דקדמונים כמעט מימי הבית, כמקובל בידנו מאבותינו, שכל מנהגותינו בעניני התפילות מימות חרבן בית ראשון".

במאמר זה אני רוצה לחזק מסורת זו, ולהציג מספר נוסף של הוכחות, כי אף במאכלים ובבשמים שומרים יהודי תימן מסורות עתיקת יומין הקודמות אף לבניית בית המקדש הראשון. במאמר קודם עסקנו בעתיקותו של מאכל והצמח המכונה "חילבה", הוא התלתן בלשון המשנה, ובמאמר זה נעסוק בצמח ה"שד'אב".

מהרי"ץ בסידורו, תכלאל עץ חיים, כתב בהלכות נהנין (במהדורת הדפוס הרגילה דף קע"ג, ע"א):
"ודע שעל העשב הנקרא פיגם, ובל' ערבי שד'אב, מברכין עליו בורא עשבי בשמים, לפי שהוא מין עשב. ואעפ"י שאתה רואה שנעשה ממנו עץ עב. ומו"ז מהר"ר צאלח ז"ל הביא ראיה לזה ממ"ש בכלאים אין מרכיבין פיגם בקדה שהוא ירק באילן, ומפרש שם רמב"ם ורע"ו (- ורבינו עובדיה מברטנורא) דפיגם היינו שד'אב בערבי".

במשנה (כלאיים א', ח') כתוב: "אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה, אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן".
פירוש המשנה: אין נוטעים ירקות בתוך גזע של אילן השקמה לאחר שנקצץ האילן, וכן אין מרכיבים פיגם, שיח ריחני, שהוא ירק, על גבי קידה, שהוא עץ בושם. מפני שהוא ירק באילן, כלומר, אסור להרכיב ירק בעץ, מפני שהוא כלאיים. וזוהי ההוכחה של הדיין מרי צאלח, סבו של מהרי"ץ, אם אסור להרכיב את השד'אב בעץ הקדה, משום שהוא כלאיים, משמע שהוא ירק ולא עץ, ולכן ברכתו של השד'אב צריכה להיות עשבי בשמים, ולא עצי בשמים.
למדנו עפ"י מפרשי המשנה, כי הפיגם הוא ירק.

הרמב"ם פירש שם: "פיגם נקרא בלשון ישמעאל ערב שד'אב ובלעז רודע". כך עפ"י מסורת מהרי"ץ, ובמהדורת הר"י קאפח: סד'אב. במהדורת הדפוס המשובשת כתוב: סראב. ובשיבושי הלשון בכתבי היד מצאנו פעמים רבות כי האותיות ד' ור' מתחלפות. כמו כן, האותיות ס' וש' צורתן דומה, ואף הן מתחלפות בכתבי היד. סד'אב – שד'אב, ש' וס' מתחלפות. במסכת שביעית פירש הרמב"ם: אלפיגן, ובמהדורת הדפוס כתוב: בלעז רודע. רבינו עובדיה מברטנורא מפרש "פיגם, עשב שקורין לו רוד"א בלע"ז". רבי מנחם לונזאנו, בספרו המעריך על הערוך, כותב כי הפיגם הוא הסדאב.

במשנה בראש פרק ט' במסכת שביעית, כתוב: "הפיגם והירבוזין השוטים... כוסבר שבהרים... פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר".
פירוש: ירקות אלו כמו הפיגם וכוסבר ההרים, גדלים הפקר והם גם עשבי בר, ולכן אינם נשמרים, ואין חובה להפריש מהם מעשר, ומותר לקנות מכל אדם בשמיטה גם מאנשים שאינם נאמנים על שמירת השביעית.

הרב אברהם נדאף בחיבורו "ענף חיים" על תכלאל עץ חיים למהרי"ץ, כותב בהערה י"ט:
"וכן כתב הערוך והרמב"ם בפי' המשנה פ"ט דשביעית שהוא מין עשב ע"ש. ותמהני על דברי הרב המחבר ז"ל דמה ראיה מביא מזה לענין ברכת הריח. הרי מצינו דאפי' עץ גמור מברך עליו עשבי כשהוא גדל בשדה משום דמתיבש והולך לו אבל אם הוא בגנה מברך עצי, משום דעל ידי שמשקין אותו הוא מתקיים כמו שמבואר כל זה בש"ע וכך פסקו האחרונים עי"ש. וא"כ, לפי זה, אפילו מן עשב שהוא מתקיים משנה לשנה ואינו מתייבש מברכין עצי... ועינינו הרואות דזה אלשדא"ב אית ביה תרתי לטיבותא, דהיינו שמתקיים משנה לשנה ואינו מתייבש וג"כ עליו יוצאין מעצו וע"כ לפק"ד נראה דשפיר מברכינן בורא עצי, וכן שמעתי שכן היה מורה מו"ז הגאון מהר"י בדיחי ז"ל. וחלילה לי שאני חולק ומכריע, אלא הכל דרך מו"מ, והבוחר יבחר".

הרב נדאף כותב כי לדעת סבו, מרי בדיחי, יש לברך על השד'אב בורא עצי בשמים בשונה ממהרי"ץ וסבו הדיין מרי צאלח, כי על השד'אב מברכים עשבי בשמים, למרות שלעתים יש לו גזע עבה, ונראה כמו עץ. וכיון שאין זו ממטרת המאמר לדון האם מברכים על השד'אב בורא עצי בשמים או עשבי בשמים, לא אאריך בזה כאן.

מ"מ, למדנו ממשניות אלו, כי שיח השד'אב היה ידוע ומוכר לחכמי המשנה, והוא מוזכר במשנה לפחות פעמיים במסכת כלאיים ושביעית. השד'אב, הוא הפיגם, הוא מן עשב ריחני, ונחשב בהלכה כמין ירק, נפוץ ושימושי, לפחות מתקופת המשנה. ומסתבר, כי הוא אף קדום למשנה, שכן הוא מוזכר כדבר ידוע ומפורסם, חיזוק למסורת תימן כי יהודי תימן משמרים מסורות, מנהגים, מאכלים ובשמים מתקופת בית המקדש. זאת בנוסף למאכל החילבה.

באחד מהביקורים במוזיאון יהודי תימן שבבני ברק סיפר לי יהודי מיוצאי עירק, כי גם בעירק נהגו להריח את השד'אב, והם נוהגים לכנותו: סידאב (ס' בחירק וד' בפתח).

מקור: עתיקותם של החילבה והשד'אב,  בתוך: מתימן לציון – תרבות לשון ספרות וחינוך, ישראל תשע"א, ע' 264 –