בלוג יהדות חברה וקהילה
בתמונה: המחבר מאיר קורח
הם באים מכל הארצות ומבין המשפחות המאמצות
אנשים ונשים, אבות ואימהות וסבים צעירים,
הם באים קרועי לב, סקרנים וחרדים עד לכאב,
הם באים להתוודע אל המשפחות
אל האם והאב, האח והאחות
* * *
ואחריהם ההורים והאחים נכנסים, בצעדים קטנים ובמבטים מהוססים
בידם הרוטטת כתונת פסים ובלבם תחינה למי שעשה נסים,
וחרש חרש הם פוסעים ומביטים בכל דמות ובכל פנים,
מנסים בחלוף עשרות שנים
לגלות סימני "סימונים"
* * *
והם הולכים אנה ואנה הלוך וחזור, אולי לשברם יבוא עתה מזור,
אולי יבוא קץ יגונם, אולי הגיעה עת ששונם,
והעת מתארכת וחולפות שעות ואין סימן ואין אות,
ובזויות עיניהם נקוות הדמעות
כמו פתאום חרב עולמם, כמו לפתע ניתץ חלומם...
* * *
עד אשר עמד זקן אחד
ובבכי רם קרא בקול חד:
ריבונו של עולמים, אנו כבר באחרית הימים!
רחמנו כרחם אב על בנים,
והשב לנו בנינו הנעלמים
* * *
ופתאום כמו קרן אור בקעה ממרומים
והציתה לבבות הורים עם בנים,
ועל הפנים נגלתה קרבת הדמים
וכולם לפתע החלו רצים
בבכי חרישי ובאושר על הפנים
* * *
הנה זכריה והנה רומה! הנה יחיה והנה נעמה!
הנה ציון והנה יונה! הנה סעדיה והנה ציונה!
והם נופלים חבוקים זה בזרועות זה,
פנים לפנים וחזה לחזה
ולא נראה כזה המחזה בכל תולדות העם הזה!
* * *
ובקולות חנוקים מתוודעים האבות והבנים, ומשיחים קורותיהם במשך כל השנים,
והבנים ילחשו: עכשיו שמותינו שונים! וכל אם תשאל : מה שמך עתה בני?
והבן יענה : דני! והשני יענה: יוני! והבנות גם הן כבר רותי וגם רוני,
והאבות שומעים ובקול אחד יענו: אין דבר, אנו על הכל מחלנו,
וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו!
* * *
וממעל ברומו של אולם לא נפקד מקומם גם של אלה שבאמת הלכו לעולמם,
ונפשם ריחפה שם דומם, וגם רחל האם הייתה עמם,
סוככת בחמלה על כולם,
משמיעה קול חרישי , כעין ניגון שאינו מזה העולם:
ברוך המקום שהשיב בנים לגבולם!
* * *
ולאחר שהלכו כולם שלובי יד וזרועות, נותרה רק אישה אחת ועיניה דומעות,
חרש חרש מתפללת, קולה לא נשמע רק שפתיה נעות,
ובפניה המיוסרות עטופות היגון והאנחות,
ראיתי את אמי, שלא זכתה,
לראות את בתה, שלי האחות...
