בלוג יהדות חברה וקהילה

א. להוציא את מצרים מתוך בנ"י

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (י"ד ח') – מפסוק זה יוצא, לכאורה, שבנ"י יהיו מסוגלים להילחם במצרים לכשיצטרכו, בייחוד כשלאחריו כתוב: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י"ג י"ח). ובאמת עונה על תמיהה זו הרשב"ם באומרו: "לא היו דואגים כלל עד שראו פרעה ועַמו רודפים אחריהם". ה'יד הרמה' הופכת, אם כן, ליראה עמוקה ולצעקה מחרידה. ויתרה מזאת, בנ"י מביעים חרטה על יציאתם ממצרים ורואים אותה כמקום חיים, לעומת המדבר שהוא מקום מוות: "חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (י"ג י"ב); ממש היפוך תפקידים! ידועים דבריו של הראב"ע (י"ד י"ג) החודרים אל נבכי נפש העם: 'יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא יילחמו על נפשם ועל בניהם? והתשובה היא: 'כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפָלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה'. ונראה שישראל אמנם יצאו פיסית ממצרים , אך עדיין מוטלת על ה' ועל משה משימה קשה יותר – להוציא את מצרים מנפשם של ישראל, באשר המצרים היו אדונים לישראל, ונפשם עדיין היא נפש שפלה של עבד המתיירא מאדוניו, ואינם מסוגלים נפשית לצאת נגד משעבדיהם למרות יתרונם המספרי. ולכך, הקב"ה, המודע לחרדתם, מזַמן להם ריפוי ותיקון ע"י שראייתם את המצרים רודפים אחריהם מתהפכת ל"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם"; וכך לגבי היראה: יראתם מפני המשעבדים המצריים מומרת ביראתם את ה' ובאמונה בו: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ"; ודעתם לא נחה עד שראו במו עיניהם "את מצרים מת על שפת הים". ורק עתה השתחררו בנ"י מנטלית מהעבדות, מהמצרים ומאלוהיהם אשר ''לפני פי החירות'', ויוכלו כעת כבני חורין לקבל עול מלכות שמים ולשיר לפניו שירה חדשה; ושירה – יכול לשיר רק עם שהפך משבט עבדים לאומה עצמאית.

ב.שירת הים ועשר השירות

עשרה נסים עשה הקב"ה לישראל על הים, וכנגדן אמרו לו ישראל עשר שירות, כפי שמפרטן המדרש (תנחומא סימן י'): הראשונה במצרים, שנאמר: "השיר יהיה לכם כלֵיל התקדש חג" (יש' ל' כ"ט); השנית על הים, שנאמר: "אז ישיר משה"; השלישית על הבאר: "אז ישיר ישראל את השירה" (במד' כ"א י"ז); הרביעית אמר משה: "ויהי ככלות משה לכתוב" וגו' (דב' ל"א כ"ד); החמישית: "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי" (יהו' י' י"ב); הששית: "ותשר דבורה וברק בן אבינועם" (שופ' ה' א') השביעית: "וידבר דוד לה' את דברי השירה" (שמ"ב כ"ב א'); השמינית: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" (תה' ל' א'); [וכי דוד חנכוֹ, והרי שלמה חנכו? אלא מתוך שדוד נתן נפשו עליו, נקרא על שמו]. השירה התשיעית של שלמה - 'שיר השירים'; העשירית לעתיד (ימות המשיח): "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה" (תה' צ"ח א').

רוב השירות הנ"ל מאזכרות את הצלת עם ישראל, או בודדים ממנו ע"י הקב"ה, כמו: "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא" (שופ' ה' כ'); "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו" ( יהו' י' י"ג); "יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי" (שמ"ב כ"ב י"ח), ועוד. אך בניגוד לנאמר לעיל, שירת הים – מדגישה רק את מעשיו של הקב"ה שעשה לפרעה ולחילו (ואפילו קריעת ים סוף לא מוזכרת), וזה מתבטא בציווי של הקב"ה אל בנ"י: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם ... הַיּוֹם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (י"ד י"ד); ולכאורה, זאת בניגוד למה שדרוש מן האדם – השתדלות אישית, 'אתערותא דלתתא'; ואולם נאסר על בנ"י להילחם, ואפילו נאסר עליהם להתפלל, כי הכל כאן נסי, ומה שדרוש מהם זו האמונה המוחלטת בה' ע"י ההליכה והכניסה לים: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". ולכך עיקרה של שירת הים הוא להכריז על גדולתו ומלכותו של הקב"ה בעולם: "אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה ... ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ... ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". מכאן שהמטרה בהטבעתם של המצרים היתה, שכל העולם יכיר בשלטונו היחיד של הקב"ה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "ה' ימלוך לעולם ועד"; והעונש הזה לפרעה הוא לאחר שהכחיש את מלכותו של ה' וניסה לכבוש מחדש את בנ"י כעבדים, כשרדף אחריהם. ומסכם הרמב"ן בפירושו לפס': "ה' ימלוך לעולם ועד": כי הראה עתה כי לו מלוכה ושלטון על הכל, שהושיע את עבדיו ואיבד את מורדיו..., ובאו כזה פסוקים רבים, כגון:  "ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה" (תה' קמ"ו י'); "יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם" (שם קי"ג ב'); "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכר' י"ד ט').

בשבת שירה וכן בשביעי של פסח, לפני אמירת שירת הים שבתפילה, נוהגים בקהילות צפון אפריקה לשיר את הפיוט דלהלן: "אשירה כשירת משה, שיר לא יינָשה, אז ישיר משה, את דברי השירה; אשירה כשירת מרים, על שפת הים, ותען להם מרים, את דברי השירה; אשירה כשירת יהושע, בהר הגלבוע, אז ישיר יהושע, את דברי השירה; אשירה כשירת דבורה, בהר תבורה, ותשר דבורה, את דברי השירה; אשירה כשירת חנה, עם בעלה אלקנה, ותשר חנה, את דברי השירה; אשירה כשירת דוד, מזמורים יצמיד, וידבר דוד, את דברי השירה; אשירה כשירת שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, שיר השירים אשר לשלמה; אשירה כשירת ישראל, בביאת הגואל, אז ישיר ישראל, את דברי השירה".

ג. סיפור לכבוד ט"ו בשבט (תנחומא, קדושים ח')

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להילחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים. אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים. אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוֹכַל מפירות נטיעותי, ואם לאו, יאכלו בנַי. עשה שלש שנים במלחמה וחזר. לאחר שלש שנים מצא לאותו זקן באותו מקום. מֶה עשה אותו זקן? נטל סלסלה ומילֵא אותה ביכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס. אמר לפניו: אדני המלך, קַבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי, אתה זקן, מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים; הרי כבר זיכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסלה מֵהן מְנתך. מיד אמר אדריאנוס לעבדיו, טְלו אותה ממנו ומילאו אותה זהובים, ועשו כך. נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו. סח להם את המעשה. היתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזַמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כיבד את המלך בסלסלה של תאנים ומילא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה, לֵך וכַבדוֹ בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן. הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומילא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך בקופנדר (סל). ועמד ואמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים. אמר המלך לסרדיוטין (אנשי צבא) שלו: טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא, והלך לביתו בפחי נפש כשהוא עשוי דוגמא, בוכה. והיתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: מה לך. אמר לה: ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי אותו הסל אתרוגין, כבר היו מרגימין אותי את כל גופי בהן.