בלוג יהדות חברה וקהילה

 מה המיוחד בביטוי הזה שמשמעותו 'להדליק'?

1.  רש"ר הירש: "להעלות נר" – "הביטוי הזה להדלקת הנר מצאנוהו רק בשייכות לעבודת המנורה במשכן. הוא בא לצוות על הכהן את הפעולה להאחיז את השלהבת בפתיל העומד להידלק כל הזמן "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"... תכליתו של הרב המלמד תורה לתלמידיו הוא ליתר עצמו (=לעשות עצמו למיותר) כלפי תלמידיו ואין תכליתו להשאיר את העם הלוקח תורה מפיו, את "ההדיוטות", בתלות מתמדת ברַבָּם, שיהיו תמיד נזקקים לו ומייחלים למוצא פיו".

2. רבנו דון יצחק אברבנאל שואל: מדוע ציוה ה' כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו, כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם. ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצוה אותם על אופן השירות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם?

ב. כ"ח ב': "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת". על השאלה מה טעם הבגדים עונה הרמב"ן: שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב (ישעיה ס"א י') "כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵרָ", כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת (בראשית ל"ז) "וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים", פירוש מרוקמת כדמות פסים והיא כתונת תשבץ. והלבישוֹ כבן מלכי קדם; וכן הדרך במעיל וכתונת, וכתוב (שמואל ב' י"ג) "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים", ופירוש נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה (להתעלף=להתעטף, להתכסות, וכן בשיה"ש ה' י"ד "מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים"=מכוסה, משובצת; המתעלף – עיניו מתכסות בחשכה) בהם. והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות (יחזקאל כ"א ל"א) "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה", וכן כתוב (ישעיה ס"ב ג') " וּצְנִיף מְלוּכָה", וכן יקראם הכתוב (שמות ל"ט כ"ח) "וְאֶת-פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ", וכתוב (יחזקאל מ"ד) "פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם", שהם פאר ושבח למכתירים בהם. והאפוד והחושן – לבוש מלכות, כעניין שכתוב (דניאל ה' ט"ז) " אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ והמונכא (וְהַמְנִיכָא) דִי-דַהֲבָא עַל-צַוְּארָךְ " (=ורביד זהב על צוארך).והציץנזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קל"ב) "וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ".
והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (תהלים מ"ה י"ד) "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ", והתכלת – גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך הגויים, וכתיב (אסתר ח' ט"ו) "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן", ו"התכריך" הוא המעיל שיעטוף בו.

ג.  מה הטעם בבניית מזבח הקטורת?

1.      רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ה: ... וכאשר היו שוחטין במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכין בו בשר ורוחצין בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחין אותו על זה הענין, היה ריחו כריח מקומות הבשר. מפני זה ציוה בו להקטיר הקטרת ב' פעמים ביום להיטיב ריחו וריח העובד בו... וזה גם כן ממה שמעמיד יראת המקדש. אבל אם לא היה לו ריח טוב, כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.

2.      אברבנאל: ...והיו בהיכל ג' כלים: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת, לרמז ששומר התורה והמצוות (הארון) ג' מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים. האחד השכר הגופני: העושר והכבוד, ולזה היה רומז השולחן... והשכר הב' הוא החכמה והמדע... והמנורה היתה רומזת לזה... והשכר הג' הנמשך משמירת התורה הוא השארות הנפש הבא לאדם אחר המות לאור באור החיים.. ולרמז זה היה מזבח הקטורת בהיכל שהיה עניינו להעלות העשן למעלה, רמז לנפש הצדיק העולה למעלה... והיות השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהיכנסו לקודש הקדשים מוליך שם הקטורת ומניח לפני הארון והכרובים כאומר: "שובי נפשי למנוחיכי".

ד.  מה הטעם של קרבן התמיד? כ"ט ל"ט: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר".

אברבנאל מציין טעמים שונים: 1. בפרשת פנחס: ... והוא על אחד משני דרכים ... האחד מהם, והוא קודם במעלה, הוא מתן תורה שבו קנו השלמות הנפשי, השני הוא הקודם בזמן הוא יציאת מצרים, שאז קנו שלמות גופני להיותם בני חורין. וציוה יתברך שבבית מקדשו בכל יום ויום עמו וחסידיו יודו לה' חסדו, שעשה עמהם בשני הדברים ההמה, ושמפני זה יקריבו על מזבחו שני כבשים: את הכבש האחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר, שנאמר (שמות י"ט) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים..."; ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים והפסח שאכלו שמה, שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים"... ולפי שלאחר יציאת מצרים וקבלת התורה נתן להם את המן עומר לגולגולת "והעומר עשירית האיפה" הוא, לכן ציוה שגם על זה יביאו מנחת תודה עשירית האיפה סולת, שהוא עומר אחד לזכרון המן שהיה בזה השיעור עצמו לכל אחד מישראל. ולפי שביציאת מצרים נתן להם הקב"ה העושר והכבוד וכתר המעלה והרבה שמחתם וששון לבם, לכן ציוה שיעשו לזכרון זה מנחה בלולה בשמן, כי "טוב שם משמן טוב", וייין כנסכו שהיין משמח לבב אנוש.
והדרך השניה...והוא שרצה ה' לזַכות את ישראל להשרישם בדעות אמתיות מאלוהותו ומעשיו, בתתו להם מצוות, יורו וירמזו על האמתיות ההמה. והנה היו התמידים לרמוז שהאל יתברך הוא המניע את הגלגל העליון היומי בעצמו מבלי אמצעי ולכן ממנו היום והלילה, וכמו שאמר (תהילים ע"ד ט"ז) "לְךָ יוֹם אַף-לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ".

2. וכאן בפרשתנו: גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר: אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום. האחד הוא החיוּת שמחיה אותנו בכל יום בוקר וערב וכמו שתיקנו בתפילת "אלהי נשמה..." והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תהילים קמ"ה) "עֵינֵי-כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת-אָכְלָם בְּעִתּוֹ"... והיה מן הראוי שעַמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכן ציוה בתמידין שיהיה כבש אחד בבוקר להודות לה' שיעיר את האדם בבוקר להחיותו, ושני בין הערבים, מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה, כאילו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כוחותיו מזומנים לעבודת יוצרו... ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה... ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם, בשמן וביין ציוה להביא הכבשים במנחה מן החיטים, ומן השמן ונסכו מן היין, להודות לפניו על תבואת גורן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים.

1.  פסוק ה' - "וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל". מה פירוש "וַיָּרֶב"?

יומא כ"ב ע"ב:"וירב בנחל" אמר ר' מני: על עסקי נחל.
בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: "לך והכית את עמלק", אמר: "ומה נפש אחת אמרה תורה: תבוא עגלה ערופה – כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה", ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו?
יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה!" ... קהלת רבה: אמר ר' שמעון בן לקיש: כל מי שעושה עצמו רחמן במקום אכזרי, סופו שיהיה אכזרי במקום רחמן.

רד"ק: "וַיָּרֶב בַּנָּחַל": שרשו "ארב" ...ומשפטו "ויארב" והוא הנכון מפני קמצות היו"ד (הא' נשלה, ותמורתה בא קמץ – וַיּאֲרֵב הפכה וַיָּרֶב). ויש לפרשו ענין ריב ומצה (כמו 'נֵצִּים'), כלומר: יצא עמלק עליהם ונלחם איתם בנחל.

2.  פסוק ו' - על בני יתרו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם". מדוע עשה שאול עם בני הקיני חסד?

מדרש שיר השירים רבה ב': "ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים". עם כל ישראל עשה יתרו חסד? והלא לא עשה אלא עם משה בלבד! אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל, מעלין לו כאילו עשה עם כל ישראל.

  3. כ"ז-כ"ח: "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ". והשאלה היא: כנף מעילו של מי נקרע?  מדרש שמואל, פרשה י"ח: רב ולוי: חד אמר: כנף מעילו של שאול. וחד אמר: כנף מעילו של שמואל. שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין כשאין נטיעתם משובחת. אמר רב שמואל בר נחמני: נראין הדברים – שַׂלְמתו של אחִיה (הנביא), שכן דרך צדיקים להיות מצטערין בשעה שיש מחלוקת לבית דוד.

רש"י: ד"ה ויחזק בכנף מעילו: שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.                                                   אברבנאל: כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול, אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו, על כל פנים וישתחוה בגלגל לפני ה', שהיה שם אוהל מועד, ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל, וכאשר ראה זה שמואל הבין, כי סימן מה היה הקריעה ההיא ואמר: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך", רוצה לומר: זה לך סימן שכבר קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ושכבר ניתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד, שהיה אחר כך רועה לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום. 

  * שיעורים בעברית ובערבית לכל הרמות.

  * שיחות ודרשות לשבתות ולחגים. ארגון שבת חתן.

  * מסע אל יהדות ספרד – פיוטים, שירים וסיפורים בליווי מצגות וסרטים.  

  * מגוון נושאים לוועדים, לשבת/תרבות/חתן.

  * שעשועונים, חידות וחידודים בנושאים שונים לכל הגילאים.

  * כתיבה מוזמנת, עריכה, ניקוד והגהה.

  * חונכות של תלמידים הזקוקים להעשרה.