בלוג יהדות חברה וקהילה

 רבי יהודה הלוי  כתב שירי אהבה וכיסופים לארץ ישראל, והפיוט המפורסם שלו הוא 'צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי' שֶאף הוכנס לְסדר הקינות לתשעה באב. אני מבקש להתעכב על 4 שורות:

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

ריה"ל מדמה את החיים בגולה לבית סוהר, ואת היהודים לאסירים. אמנם אין נותנים לאסירים זכויות ומונעים מהם אהבות ותאוות, אך המשורר הוא 'אֲסִיר תַּאֲוָה', החשק שלו מתעורר, והוא מתאווה שדמעותיו ירַוו את אדמת הר החרמון. 'תַּאֲוָה' – משורש או"ה, לחפוץ ולחשוק בדבר, והוא בא בפיעל – אִוָּה, ובהתפעל הִתְאַוָּה' – כפי האמור בעשרת הדברות "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דב' ה' י"ח). ויש אומרים שגם המילה 'נָאֲוָה' גזורה משורש זה.

'חרמון' מהמילה 'חֶרֶם', שהוא כל דבר האסור בהנאהלזר, כי הוא הוקדש לאוצר המקדש או לכוהן. בערבית המלה 'חראם' מביעה הן את האיסור הדתי והן את הקדושה: מי שלוקח מן החרם נקרא חראמי – גנב; ולכן האישה המקודשת והאסורה עליך נקראת חורמה; ההרמון - מקום הנשים נקרא 'אלחרים' והשתבש בשפות אירופה להיות harim. ומה הקשר בין החרם להר החרמון? מימים ימימה ההרים הגבוהים נתקדשו להיות מקום להקמת מזבחות ואתר מועדף לעבודת אלילים. והר החרמון – בגלל גובהו הרם ולובן שלגיו נתקדש לָאל בעל.

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

יש פה מטאפורה – המשורר המבכה את עונייה של ציון, וכדי לשקף את עומק כאבו הוא מדמה עצמו לתן מיילל. ה'תן' קשור לפועל 'תִּנָּה', 'לתַנּוֹת', ופירושו לחזור על הדבר מספר פעמים. הפועל 'לתַנות' קרוב לפועל 'לִשְנות'', לעשות דבר בשנית. אפשר לתַנות דברי שבח ולענות בשיר כפי שאומרת דבורה: "שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' ", ואפשר לתַנות ולשיר שירי קינה, והתן המיילל החי בשממה הפך לסמל של מספד וקינה, כפי שאומר מיכה "עַל-זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה...אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים" (א' ח').

אנחנו שומעים ברקע את "ירושלים של זהב". נעמי שמר כתבה: "הלא לכל שירייך אני כינור", והיא שאלה שורה זו מפיוט זה "וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ".