בלוג יהדות חברה וקהילה

ח'רדל, תַּרְתַּר

בשם "חרדל" ידועים מיני צמחים שונים ממשפחת המצליבים שבעולם הקדום הפיקו מזרעיהם שמן. בתימן השתמשו לצורך זה בכרוב הנפוס והשמן המופק ממנו נקרא "תַּרְתַּר". הזרעים מכילים עד 50% שמן וכיום הוא מהווה את אחד המקורות העיקריים לשמן "קנולה".

זהו צמח חד שנתי, שגבעולו ענף ומגיע לגובה עד מטר אחד. בעל שורש שיפודי מעובה, דומה בצורתו ובטעמו ללפת (ראו משנה בכלאים א, ג-ה) . העלים בגוון כחלחל, הפריחה צהובה בהירה. הפרי תרמיל באורך 5 – 10 ס"מ וקצהו מחודד. בתימן גדל תרבות לרוב בגובה שבין 2200 – 3000 מטר, לצורך הפקת שמן מזרעיו. לעיתים מופיע כצמח רע ובשדות בור.

רוב תצרוכת השמן שאינה למאכל הופקה מתימן מצמח זו והוא היה זול משמן שומשמין. לשמן היה טעם לוואי שאינו ערב ורק דלי העם השתמשו בו למאכל.  את הפירות דשו בגורן לקבלת הזרעים שצבעם שחום. השמן - "צליט אלתַּרְתַּר " היה מופק על ידי עצירת הזרעים  ב"מעצרה", מכבש מאבן גדולה שהונע בסיבוב  באמצעות  גמלים.

עד לשלהי המאה התשעה עשרה היה השמן מכרוב הנפוס המקור העיקרי בתימן לתאורה, ושימושו נדחק במעט עם הופעת הנפט. אולם למרות זאת, היו שדקדקו להדליק נרות שבת דוקא בשמן ה"תרתר" שהיה אורו זך ויפה.  כמו כן, השמן שימש לסיכת הגוף, משיחת עורות, צחצוח נעליים ועוד.  את הפאות (סימונים) היו היהודים מסלסלים ומגלגלים כקפיץ. על מנת להגמישן ולהבריקן היו מורחים אותם בשמן, לרוב בשמן תרתר, שהיה שמן יותר משמן שומשמין.  

שימוש נרחב נעשה בשמן ה"ח'רדל" ברפואת התימנית המסורתית. התמרחו בו לחיזוק הגוף. השמן המחומם היה תרופה יעילה לריפוי פצעים.  היו מכינים ממנו טיפות אוזניים  שחומם עם אזוב תרבותי (לזאב) ופיגם. כמו כן, מי שסבל מתולעים בבטן היה מוסיף שמן למזון.

* מתוך האנציקלופדיה לצמחי תימן (בהכנה). ניתן לבקר באתר של המחבר "קדמוניות הטבע" ולמסירת מידע אותנטי לכתובת: amarzoh@gmail.com