בלוג יהדות חברה וקהילה

על קצה הלשון – מדרשמות

א. קרח – שורש 'קרח' פירושו לעשות חלק  ונקי משיער. מירוט השיער מאחורי הראש נקרא בתנ"ך 'קורחה' או 'קרחת' (מעל המצח נקרא 'גבחת'). חז"ל מציינים שהאיש נקרא 'קֹרח' על שום שנעשה קורחה' (סמל לאבל ולחורבן) בישראל. ריש לקיש אומר שלקח מיקח רע. וקרוב לו השורש 'קרע' המצוי בערבית: 'אקרע'=קרח, ומכאן הכינוי: אבו קרֵיע/קרְעה=בעל הקרחת.

ב. יצהר – שורש 'צהר' מובנו להופיע ולהיראות בחוץ, וממנו 'צהרים', כי אז השמש מתגלית בשיא זהרה (ז' ו-צ' עשויות להתחלף: צעיר/זעיר; עלץ/עלז; צהוב/זהב; צעק/זעק), וכן ה'צוהר' שבעדו חודר זוהר האור. עסיס הזיתים המשמש בין היתר לתאורה נקרא: חלב יצהר (במ' י"ח י"ב) וכל שמן זך נקרא יצהר. הנביא זכריה מנבא על שני משיחי ה', המלך והכוהן הגדול, וקורא להם: " שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר" (ד' י"ד), באשר הם משוחים בשמן משחת קודש. ואפשר שנתנו את השם 'יצהר' לילד בתקווה שה' יאיר פניו אליו.

ג. קהת – משמעותו אינה ברורה; ויש מפרשים: לציית ולהקשיב. וכך מבינים את הברכה ליהודה: "וְלוֹ יִקְּהַת (יצייתו) עַמִּים" (בר' מ"ט י')

ד. פלת – יש שזיהו אותו עם 'פלוא' (במ' כ"ו) ממשפחת הראובני, ושני השמות גזורים מהשורש 'פלא' שעניינו הבדלה, הפרשה ושיפוט (המלה 'פלאים' פירושה דבר שמובדל מדרך הטבע ולכן מובדל ונשגב מבינתנו) ושואלים חז"ל ולמה נקרא שמו און? שכל ימיו באנינות היה; ומדוע נקרא בן פלת? שנעשו לו נפלאות ואשתו הצילה אותו מהסוף המר  של עדת קורח.

א. הפטרה ופשרה

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה" (שמ"א י"א י"ד) – בפסוק זה פותחת ההפטרה; שמואל ממליך את שאול בגלגל ושם זובחים ושמחים לפני ה'. מדוע מפטירים בה? ישנו קשר ענייני בין הפרשה להפטרה;  בשניהם עולה קריאת תיגר כנגד שיטת ההנהגה וכנגד המנהיגות בפועל. אלא שבפרשה אנו עדים להתקוממות בעת ההתרחשויות, ואילו בהפטרה מתוארים הדברים על ידי שמואל כסיכום שלאחר ההתרחשויות.

להלן קשרים נוספים בין הפרשה להפטרה: א. בני קורח לא מתו, ושמואל היה מזרעם. ומשורר תהלים 'שוקל' את שמואל כנגד משה ואהרן: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו  וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (צ"ט ו'). ב. נגד שניהם ישנה טענה דומה; אך לכאורה הטענות הפוכות: טענות עדת קורח נגד משה אינה מדוע אתה ממליך עלינו מלך, אלא אתה, משה, צא מהמלכות; ויש להם אינטרס סמוי והוא לתפוס את הנשיאות: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' " (ט"ז ג'); "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (ט"ז י"ג). דבר הפוך קורה אצל שמואל – העם בעצמו מבקש מלך, כי בניו של שמואל אינם מתאימים, והעם חושש לאנרכיה. הם פונים לשמואל בצורה מכובדת, ואינם אומרים לו: תפסיק להיות שופט, אלא מכיוון שזקנת ראוי שתמנה אחר במקומך. ג. גם משה וגם שמואל יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם; משה אומר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (ט"ז ט"ו). ושמואל אומר: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי   וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי"... (י"ב ג'). לעומת שניהם קורח ועדתו נושאים עיניהם לשררה. ד. בשני הסיפורים קורים נסים: אצל משה פותחת הארץ את פיה ובולעת את עדת קורח, וכן האש האוכלת את ה-250, ועוד פריחת מטה אהרן; ואצל שמואל יורד מטר באמצע הקיץ כדי לרמוז לעם שתביעתם למינוי מלך היתה שלא בעיתה: "וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' " (י"ב י"ח). אש ומים אמנם הם שני הפכים, וביסודם הם באים כדי להביא תועלת לעולם, אך גם כדי להיות שליחים של מלכות שמים בשעה של כעס וחרון אף. מעניין לציין שדווקא מזרעו של ראש המתמרדים יוצא המנהיג שמואל המכריז על שלטונו היחיד של ה' ודוחה מלכות חילונית, כמאמר הכתוב: "וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ  וַה'  אֱ-לֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם" (י"ב י"ב).

ב. מה למד ה'חזון איש' ממשה ומשמואל?

ה'חזון איש' בצעירותו נקרא לעיירה סמוכה כדי לפסוק בשאלת כשרותה של בהמה. פסע האברך ברגל שעה ארוכה, בדק את הבהמה ופסק מה שפסק. כשעמד לשוב לביתו, ביקש הקצב להזמין על חשבונו כרכרה שתחזיר את הרב הביתה. אך הרב סירב, וכך אמר לו: משה מצהיר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם"; ושמואל שואל: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי". כלום יעלה על הדעת שנביאינו הקדושים התפארו בכך שלא התפרצו לאורוות אדם כדי לגזול בהמה? אין זאת אלא שהוזמנו לפסוק הלכה, ואחרי כן העמידו לרשותם חמור לרכיבה, וגדולתם היתה בכך, שאף לזאת סירבו; ומעשה אבות חייב להיות סימן לבנים...

ג. הקנאה 'מנקרת עיניים'

שואלים חז"ל: "קרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זאת?" כלום לא ידע שמשה רבנו שליח ה' הוא! והאם לא ראה את כל הנסים שעשה הקב"ה על ידו? אלא אומר רבנו ה'בן איש חי' שאין שואלים שאלות הגיוניות על המקנא! אכוּל הוא ברגשי קנאתו עד שהוא מוכן להפסיד הכל, ובלבד שייפרע מזולתו ויזיק לו!

ועל כך מביא בעל 'ראשית חכמה' את המשל הבא: שניים – חמדן וקנאי הלכו בדרך. פגע בהם המלך ואמר להם: "יבקש אחד מכם דבר מה – ואתן לרעהו כפליים! מי מכם מוכן לבקש?" חשב החמדן: אם אבקש אני, אקבל רק חלק אחד. יבקש הוא – ואקבל אני כפליים! נמנע ולא ביקש. והקנאי חשב: אם אבקש אני יקבל הוא כפליים! וגם הוא נמנע ולא ביקש דבר. חייך המלך, אשר צפה זאת מראש, וביקש להמשיך בדרכו. ראה זאת הקנאי וקרא ברגע האחרון: "אדוני המלך, יש לי בקשה!" עצר המלך והיטה אוזנו בעניין. אמר הקנאי: " אדוני המלך, צווה נא לנקר לי עין אחת!"... כי זו דרכו של הקנאי – יסכים שינקרו את עינו האחת, ובלבד שינקרו לרעהו שתיים! ועל זה אמרו חז"ל באבות: הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.

ד. מעשה באברך ובמטה פורח

מעשה באברך למדן, מוכשר ונאה שנאלץ לצאת למסחר כדי להתפרנס. הוא היה פוקד את אחוזות האצילים, קונה מהם את תנובת השדה ומציע תמורתן סחורות שונות. בהיותו ישר דרך, חכם ונבון, רכש את אמונם ולמד את נימוסיהם ואורחות חייהם, ונשא חן בעיניהם. אך נשיאת החן היתה לו לרועץ, כי באחת האחוזות – מת הפריץ, והותיר את הנחלה לבתו היחידה. המשיך האברך לסחור עם העלמה האצילה, ועדינות אורחותיו נשאה חן בעיניה. הלה לא עמד בנסיונו של יוסף הצדיק, והלך מדחי אל דחי עד שהמיר את דתו ונשא אותה לאשה, והפך לאדון האחוזה.

וכך היהודי מוצא עצמו כבול בידי השטן, לא תפילה, לא תפילין, לא שבת ולא חג, שלא לדבר על נבלות וטרפות. לא אחת ניחַם על צעדו וביקש לחזור בו, אך היה אסור למומר לשוב, ומי שסייע בידו היה צפוי לעונש כבד. ובכל זאת ניסה, אך המרשעת אשתו עמדה על המשמר, וכשקשר קשרים עם היהודים היא היתה מסגירה אותם למלכות, והיו מתייסרים נוראות.

רב העיר היה צדיק וגאון. לילה אחד, והוא רכון על דף גמרא, שמע דפיקות בדלת. קם ופתח, והנה המומר מולו: "הושיעה, רבי", קרא בקול בוכים, "רצוני לשוב בתשובה, לחזור ליהדותי!"... אך הרב סגר את הדלת בפניו. אבל האיש לא וויתר. לילה אחר לילה הגיע בשעה קבועה, כאשר בטירתו עלו הכל על יצועם. לילה אחד פקעה סבלנותו של הרב. כשנשמעו הנקישות הוא נטל את מקלו, פתח את הדלת ובתנופה הרים את המטה: "הסתלק, וָלא, אכה אותך במקל!" חוורו פניו של המומר, והרב הפטיר: "כשם שהמטה הזה לא יצמיח פרי, כך אתה לא תשוב לעולם!"

שמט המומר את כתפיו ופנה ללכת. הביט הרב והנה הוציא המקל פרחים, החל לפרוח לנגד עיניו ולגמול פרי! ממש כאילו היה מטהו של אהרן! "חזור נא!" קרא הרב הנרעש. הזמין את המומר לחדרו, והחל ללמדו דרכי תשובה. אין לתאר איזה לילה מזכך ומטהר עבר עליו! לפנות בוקר שב לאחוזתו – והנה להבות מתמרות ועשן מתאבך – הבית עלה באש על יושביו. וכך ניצל האברך ופתח דף חדש... ועל זה אומר הקב"ה בפרשתנו: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ