בלוג יהדות חברה וקהילה

בבריאה נאמר: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה". ונאמר במדרש: "כיוון שברא אדם הראשון, כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניו, אמר לו: מה שמותן של אלו? ואמר: לזה נאה לקרותו סוס לזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו גמל... אמר לו: ואתה מה שמך? אמר לו: אדם. אמר לו: למה? מפני שנבראתי מהאדמה". עפ"י המדרש שמה של כל חיה מותאם לתכונותיה ולטבעה, והאדם הראשון ידע לתת שמות שמורים על מהות הדברים. כבר מבראשית - העולם נוצר כשקראו לדברים בשם. לא היה אור עד שא-לוהים אמר אור. ולא היו יום ולילה עד שא-לוהים קרא לאור יום ולחושך לילה וכד' . האדם בעצמו נוצר כשהא-ל אמר 'אדם', ובשליחותו נותן האדם שמות לחיות – וכל דבר שהוא נתן לו שם הפך לנפש חיה (!); והקב"ה אישר את מתן השמות באמרו; "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". מתן שם הוא סימן שררה וממשלה על הדבר; ובמקביל לה' השולט על הנבראים ועל היקום, כך האדם נצטווה לרדות בחיות, והוא הטביע את חותמו ע"י נתינת שמות (השם מבטא את תכליתו, 'לשם מה?'; וכשניתן לדבר שם הוא מתגדל ומתרומם כגובה ה...שמים)

האמרה אומרת 'כשמו כן הוא' – ושמות החיות מורים על מהותן ותכונותיהן החיצוניות: הסוס נקרא כן על שהוא שש וצוהל; והחמור – הדרש אומר על שגופו מותאם לשאת חומר כבד; והרחל (הכבשה) – כי היא 'מרחלת' – הולכת ברגל (והרועָה את הרחלים שמה – רחל); וכך הלאה. להלן ננסה להבין מדוע נקראו בעלי החיים כך ומהו הקשר בין השם לבין התכונה (חלקם דרשות):

1. החיה – "חיתו ארץ" – אוכלות בשר וטורפות ונקראות חיות על כי יש בהן חיוּת, בריאוּת וגבורה.

2. הבהמה – מתארת בעלי חיים בעלי 4 רגליים, אוכלי עשב שאינם טורפים. בסורית פירוש השורש 'במה' הוא דבר רך, עדין; ובאמת השור, השה, הסוס והחמור אין בהם אכזריות.

3. הרמש – רמיסה פירושה הליכה על גחון, והגוף כולו בארץ ורומס את הקרקע.

4. השקץ – כינוי לחי טמא, תועבה או פיגול, כל שקָצָה בהם נפש האדם.

5. השרץ – הוא סמל לשריצה וריבוי, כמו: "וישרצו וירבו", והוא בעל חיים שרָץ ומתנועע על הארץ

6. העוף – עיקר הוראתו: לנופף, להגביה רום ולפרוש כנפיים. הפס' "ועוף יעופף על הארץ" (בר' א' כ') – אין פירושו לעוּף אלא 'למלא את הארץ בעופות'.

7. השורש 'דג' פירושו למלא ולכסות, ומכיוון שהם מרבים להשריץ, הם הפכו סמל לפריה ורביה – "וידגו לרוב" (ומאותו שורש גם הדגן).

8. העורב – "תלתלים שחורות כעורב" – ונקרא כך בגלל שחרותו מלשון 'ערב'.

9. הפרס – משום ששובר ופורס את העצמות ואוכל את המח.

10. התחמס – כי הוא חומס על הקרקע צפורים וזוחלים בעודם חיים וטורף אותם, וי"א שהוא הבז.

11. התנשמת – על שם נשימתה הנשמעת כנחירה; והיא גם עוף וגם שרץ הקרוי בפינו 'זיקית'.

12. הינשוף – ע"ש נשיפתו בשעת רוגזה

13. החסידה – כי עושה חסד עם חברותיה ומחלקת איתן את מזונה

14. האנפה – מפני שמאנפת (רוגזת, בעלת אף וחרון) עם חברותיה.

15. הדוכיפת – 'שהודוֹ כפוּת, וזוהי כרבולתו'. ויש מפרשים: ד'ו – בערבית 'בעל'+כיפת=בעל הכיפה

16. העטלף – על שום מראהו – עטוף בכפות ידיו כמו במעטפת

17. הגמל – אין כמוהו הגומל טוב לאדם: בשר, חלב, צמר, רכיבה, משא; ואפילו הגללים שלו להסקה ולחימום; והנקבה נקראת 'נאקה', כי היא מיניקה.

18. ממשפחת החגבים ('חגב' בערבית 'קרסוליים', ע"ש צורת רגליו המיוחדת):
א. הארבה – כי הוא מתרבה בכמויות גדולות .
ב. הסלעם – בארמית פירושו 'בלע', ע"ש שהוא מזיק לצומח
ג. החרגֹל – מלשון 'חרג'=לדלג ולקפץ

19. השחף – עוף המעדיף לחיות ליד החוף

20. הנץ – 1. ע"ש הנוצות 2. ניצוץ – שעיניו נוצצות בחשכה; ואנשים המתקוטטים כמו הנץ נקראים נִצים.

21. הארנבת – בחילופי אותיות, ע"ש שנוברת כל הזמן

22. החזיר – אין יודעים מדוע הוא נקרא כך, אך חז"ל דרשו: "למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל", שלעתיד לבוא ישתנה טבעו ויחל להעלות גרה, לפיכך יהא מותר.

23. הרָאה – על שום ראייתה החדה; והיא נקראת גם דאה/דיה/איה (משורש דאייה)

24. בת היעֵנה – אולי היא מין אוח – המשמיע קול עמום, ומכאן שמה – משמיעה קול ענות; ובטעות מזהים אותה עם הנקבה של היעֵן.

25. הכוס – כי יש מתחת לפיו מעין שק או כוס כדי למלאו במים או בדגים.

26. הקאת – ע"ש שהיא מקיאה את עצמות טרפה

27. השָלך –שולה הוא דגים מן הים.

28. הרָחָם – 'רחם' לשון אהבה ("ארחומך ה' " , תה' י"ח - אוהב אותך; ומכאן - מקום ה'אהבה' של האשה הוא ה'רֶחם'), מפני שהוא חי בלהקות.

29. החולד – 'חלד' פירושו לחפור ולכרות, וזו החופרת מתחת לאדמה נקראת 'חפרפרת'.

30. האנקה – שממית המשמיעה קולות הדומים לאֶנקת חולה.

31. הכח – כי היא לטאה בעלת כח.

32. הלטאה – מלשון 'לוט' – לכסות ולהסתיר; באשר צבעיה מסתירים אותה בנוף הטבעי; ויש המבינים שורש זה כדבר המזדחל ומתפתל.

33. החומט – קרוב לשורש 'קמט'; לטאה 'מקומטת', עקלקלה.

34. העקרב, העכבר, העכביש – י"א שהם משורש קרוב עקב/עכב; ופירושם לאחוז ולתפוש, באשר זוהי מלאכתם העיקרית.

אהרן הכהן - "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תה' ל"ד ט"ו)

א. נֶאמר בפרקי אבות: הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרק א' משנה י"ב).

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום - פירשו באבות דר' נתן - כיצד היה אהרון אוהב שלום? כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו, רְאה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אומר לי שאבוא אליך שתמחל לו; ומתוך כך, כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב הבריות לתורה? כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר, אילו היה יודע צדיק זה מעשיי הרעים כמה היה מתרחק ממני; ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב'): "ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון". ומבאר ר' חיים מוולוז'ין: ואף שבדעתך שהוא חטא נגדך (אעפ"י שאתה חושב שהוא אשם) עם כל זה... הווי אתה רודף שלום, ולא להוחיל (לחכות) עד שחברך יפייסך.

ב. "ואהרן מהו כי תלינו עליו" [במדבר ט"ז]. "ואהרן מהו" - כשתרצה לדעת מי זה אהרן, "כי תלינו עליו" - תתלונן נגדו, תרעים קולך ותראה את תגובתו, או אז תדע מי זה אהרן...

ג. בהלוויתו של אהרן הכהן השתתפו שמונים אלף בחורים ששמם היה אהרן; הם נולדו לאחר שאהרן השכין שלום בין ההורים שלהם, ובתמורה לכך קראו לבנם על שם אהרן. הא למדת, שרבבות רבבות של שלום-בית עשה אהרן הכהן.