בלוג יהדות חברה וקהילה

א. הבנים בונים - הפועל בנ"ה הוראתו לשים אבנים ולבנים כדי להקים בנין, ואף ה'בן' – כשמו כן הוא – מהווה אבן בניין לבניית המשפחה. עד שלא נולדו הבנים והבנות היו הבעל והאשה שתי צלעות ללא מסגרת, ובהיוולדם הם בונים את הצלע השלישית – תבנית סגורה הבונה קן משפחתי, כשהבנות והבנים המסתפחים (לכן היא נקראת משפחה, כי היא 'מספחת' אליה עוד צלעות) מרחיבים ובונים את המשפחה.

הפועל בנ"ה מופיע בתנ"ך בפעם הראשונה בהקשר ליצירתה של חוה: "וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" – כשהקב"ה נדמֶה כאן כבנאי הבונה את התא המשפחתי הראשון. ולא בכדִי השתמשו חז"ל פעמיים בשורש בנ"ה בברכות הנישואין: ''אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בניין עדי עד''; אבא - אדם הוא דמות 'תבנית', ואמא - חוה משולה ל-'בנין עדי עד', אשר ממנה יֵצאו בנים ובנות, כאילו להדגיש שהקב"ה מסר בידיה את 'אמת הבנייה' לדורות, שהרי היא קרויה 'אם כל חי'. ומכאן יובן מצבה הטראגי של אשה עקרה, אשר ללא בנים היא מפסיקה את הבנייה באמצעיתה. לכן נשים שלא מימשו את זכותן להורוּת זועקות, כפי שצווחה רחל: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"! (ל' א'); וחז"ל דורשים: 'מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת', כי 'לחיות' עפ"י היהדות אין פירוש ו 'לעשות חיים', כי אם להביא חיים, ומכיוון שרחל אינה מסוגלת לממש זאת היא מעדיפה את המוות. נחמה פורתא תמצא האשה כאשר בעלה יתייחד עם אמתה ויוליד ילדים, בתקווה שהיא תיבנה ממנה; וכך פעלו הן שרה ("אולי אִבנה ממנה" – ט"ז ב') והן רחל ("ואִבנה גם אנכי ממנה" – ל' ג'). אמנם הבן לא ייקרא תמיד על שמה, אך היא תהווה לילוד אֵם מאמצת, ואולי תוכל להשפיע על גידולו וחינוכו. ויתרה מזאת, פעמים שהחיכוך עם ילד מאומץ יש בו סגולה להתעברותה של העקרה ע"י שמעורר את רגשותיה מרוב קנאה, דבר הגורם לפתיחת רחמה (מקום הרחמים); ואולי אפשר להסביר את ''ואִבָּנה'' – שעל ידי האמה שתלד, אזכה אף אני ב'בן' אשר יבְנה גם אותי. ודבר זה אינו מנוגד לדברי חז"ל האומרים שמפתח הלידה נתון בידי שמים, שהרי הבורא מתאווה לתפילתה של העקרה, אך יחד עם זאת, הוא מאפשר לטבע לפעול את פעולתו, וזה מעין 'אתערותא דלתתא'. ואולי דבר דומה עשה אברהם אבינו, כאשר נתן לעבדו אליעזר את התואר "בן משק ביתי" (בר' ט"ו ב') – לציין שהוא מעין ה'בן המאומץ' שלו, וכך ניתן להבין את תלונתו של אברהם לפני ה', שבהיותו ערירי, חשש שמא צאצאי דמשק אליעזר עלולים לרשת אותו.

ב. לבנות הבנה - בשפה העברית אותן מלים עשויות לתאר הן את עולם הטבע, הפיזי הגשמי והן את העולם הנפשי - רוחני, לדוגמא: ציץ – להציץ, לזמור – לזמֵר, מבּוע – מבּע, נביטה – מבּט, צמיחה – שמחה, שֹיחים – שֹיחות, נהר – נְהרה, זריעה – אור 'זרוע', ברית מילה – מלים, יונקות – תינוקות ועוד. ובדומה להן, כך לגבי השורש בנ"ה, לצד ה‑'בנייה' הפיסית באה המלה 'הֲבָנה' המתארת 'בנייה' רוחנית, מנטאלית, כשבמקום הלבֵנים לבנייה יבואו כאן 'אריחים של בינה', והאדם שעמל מבחינה רוחנית ואסף 'אריחי בינה' יכול לראות את החידוש הגנוז בתוך החכמה כדי לבנות תובנה חדשה. ומכאן יובן הפסוק בישעיה נ"ד י"ג: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ", והדרש המפורסם: 'אל תקרי בניִך אלא בוניִך' – כאשר כל שלוש ההוראות משתלבות בו: הנבונים הם תלמידי החכמים, והם ה'מבינים' והמבארים את התורה לדור הבנים, ועי"כ נבנֶה הבנין השלם וממילא מתרבה השלום.

גם הביטוי 'בין... לבין'...קשור לכאן, שהרי יכולת הבחירה וההבחנה 'בין זה לבין זה' מצריכה דעת ותבונה; כדי לבנות ולפתח רעיון זקוקים לבינה שתמצא את נקודת החידושבִּינות לדברים. ומהי צורת הנקבה של הביטוי 'בין לבין'? היא המלה שדשנו בה – 'בינה' ("אתה חונן ... ומלמד לאנוש בינה" = "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"); ואם כן לא ייפלא שהקב"ה העניק לאשה... 'בינה יתרה', שהרי נאמר: "וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה".

ב. מעשה אבות סימן לבנים  (בעקבות הרב אורי שרקי ממכון מאיר)

"ויצא יעקב" - יעקב שהוא סמל האומה העתידית יוצא כדי לבנות את עצמו בגלות ועי"כ יתווה לעצמו ולבניו את הדרך לירידה למצרים. הגלות היא סוג של רחם, שבה מתפתח ההיריון של ישראל; יעקב הוא הזרע, והגויים הם הביצית – והוא שיתוף הפעולה שבין התרבות הקולטת לבין הזרע הנקלט. וזהו סוד העיבור – הגויים מתעברים ויולדים את האומה הישראלית. האם זה ממעלת ישראל שאומתו נבנית בתוך הגויים? כן. ישנם כוחות החסרים בישראל, כמו עוצמות חיים של יצריות ויצירתיות, כוחות עבודה, חשיפה ליופי ולאומנות (בצלאל הוריד שפע א-לוהי ע"י אומנותו), סדרי ממשל, ארגון ושלטון (ר' פרשת יתרו) – ואותם אנו משלימים ע"י החיים בקרב העמים, ואפילו השושלת המשיחית שלנו מקורה מבחוץ, מבני מואב ועמון. "וילן שם" – יעקב מרגיל את עצמו ללילה, ועי"כ הוא מכין את האומה ללינת הגלות, ל"מלון אורחים" אצל העמים.

 "כי בא השמש" – חז"ל: בא זמן שמשו של עשו – מי שמולך כעת בא"י הוא עשו, כי הוא משול לשמש, ואנו – סמלנו הוא הירח (שליטים כמו קיסר יפן, סטלין, לואי ה‑14 ומלכי בריטניה דימו עצמם ואומתם לשמש). וכשאנו יוצאים מן הגלות אנו מלקטים את ניצוצות הקדושה שבתוך ארצותיהם: אברהם ויעקב חוזרים עם צאן, בקר ועבדים לאחר שהותם במצרים ובארם, בנ"י יוצאים ממצרים ברכוש גדול (וחלקו מוקדש לבניית המשכן), יוסף ומשה מתחשלים דווקא בארמון פרעה כדי ליהפך למנהיגים, אסתר ומרדכי בארמון אחשוורוש שבפרס ועוד.

"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" (ל"ב ל"ב) – לאחר שיעקב מנצח את שרו של עשו, והוא בדרכו הביתה, שבה השמש לזרוח לו. הגלות היתה חלום לילי, ועתה מקיץ יעקב מחלום הסולם, והוא חוזר לשלוט לאור היום: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת" (ל"ג י"ז) – בית ישראל נבנֶה כעת, לעומת עשו המפַנה לו את 'שלטון השמש' ומסתלק: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה" (ל"ג ט"ז). ובתקופתנו חזרה השמש להאיר את שחר גאולתנו ככתוב: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים" (תה' פ"ד י"ב).