בלוג יהדות חברה וקהילה

סיפורי קרבנות ומנחות

א. גדי או טלה? מעשה ביששכר כהן גדול, שהיה כורך את ידיו בבתי ידיים (מעין כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות, מתוך שהיה מפונק. גזרו עליו מן השמים שיקוצצו ידיו בעוון זה, שהרי זלזל בקדשי המקדש. פעם אחת היו המלך והמלכה מבית חשמונאי יושבים ומתווכחים ביניהם; אמר המלך: "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה". והמלכה אמרה ההיפך. קבעו לזמֵן את יששכר כהן גדול, שהרי מקריב הוא קרבנות בכל יום. לאחר ששאלו אותו איזה בשר עדיף, ענה להם בתנועת יד, כרומז איזו שאלה היא זו, והרי בוודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידין בכל יום ולא ציוותה להקריב גדיים. כעס המלך בגלל אותה תנועת יד המזלזלת, ואמר לו: "לא זו בלבד שערערת על דבריי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה, ולכן אני גוזר לקצץ את ידך הימנית". נתן יששכר שוחד שיקצצו לו את ידו השמאלית במקום את ידו הימנית. שמע המלך על כך, כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית. וכך קיבל יששכר את עונשו מהשמים, מאחר שזלזל בקרבנות, ונמנע מלנגוע בבשר בידיו; קוצצו ידיו – מידה כנגד מידה. ונלמד מסיפור זה שאין שום פחיתות כבוד בכל הנוגע לכבוד שמים.

לעומתו – טַבח הארמון נתבקש ע"י המלך להכין לו את המאכל הטעים ביותר. עמד הטבח והכין מלשון הכבש מנה טעימה ביותר. נהנה המלך מהמנה שערבה לחיכו. ואולם לפני שקם מכסאו אמר לו המלך: "למחר אני מצווה עליך להכין לי את המאכל הגרוע ביותר". עמד הטבח והכין מאותה לשון כבש מאכל גרוע. לאחר שטעם המלך את הלשון שאל בתמיהה: "כיצד זה הכנת מאותה לשון הן את האוכל הטעים ביותר והן את המאכל הגרוע ביותר"? ענה לו הטבח: "הלשון היא איבר ברשות האדם; כשהוא רוצה הוא יכול להוציא דרכה דברים מתוקים וערבים; אך מאידך גיסא, יכולה היא להיות מלוכלכת וגסה; ויתרה מזאת, היא עלולה להרוג יותר מן החרב".

 

ב. מנחת לחם הפנים - בשנת 1496, ארבע שנים לאחר גירוש ספרד, הוצא צו גירוש  בפורטוגל נגד היהודים, או לחילופין – הטבלה לנצרות. בעקבות כך רבים מהיהודים נשארו שם והתנהגו כלפי חוץ כנוצרים לכל דבר, אך כל זאת למראית עין, ולמעשה הם שמרו על יהדותם וקיימו מצוות בסתר, הרחק מעיניהם הבולשות של שליחי האינקוויזיציה. יהודים אלו נקראו "אנוסים".
אחד מאנוסי פורטוגל עלה לארץ והשתכן בצפת. אותו יהודי נהג ללכת לשיעוריו הקבועים של רב בית הכנסת, ובאחד מן השיעורים דיבר הרב על חשיבותו הרבה של "לחם הפנים" שהיה נעשה בבית המקדש. הרב האריך להסביר, שהא-ל  ציווה להעמיד ולסדר מדי שבוע על שולחן השם בבית המקדש שנים עשר לחמים, אשר הוחלפו מדי שבת והזכיר, שהלחמים נותרו טריים וחמים באופן נִסִּי משבת לשבת. הוסיף הרב, שבזכות מצוות לחם הפנים הקב"ה הוריד שפע וברכה לעולם כולו; והרב נאנח על כך שבעוונותינו הרבים, מאז שחרב בית המקדש אין לנו יותר מצוות "לחם הפנים" שעשתה נחת רוח כה גדולה לבורא.
שמע האיש את דברי הרב, והחליט לעשות ליוצרו נחת רוח כבימי קדם. מיד כששב לביתו, פנה לרעייתו, ובתמימותו הרבה ביקש ממנה להכין מדי יום שישי שתי חלות נאות כדי להביא אותן כמנחה לקב"ה. רעייתו הצדקת לא הרהרה אחר בעלה ואפתה ביום שישי שתי חלות יפות, גדולות וריחניות. נטל בעלה את החלות וחשב היכן כדאי להניחן. הגיע למסקנה, שהמקום הטוב ביותר הוא בארון הקודש אשר בבית הכנסת, ליד ספרי התורה. נטל את החלות בהתרגשות, נכנס אל בית הכנסת, פתח את ארון הקודש ברטט, הניח את החלות, נשא תפילה ממעמקי ליבו ושפך את ליבו בפני הבורא, וייחל לכך, שהחלות אכן "יערבו לחיכו" של הבורא.
בליל שבת לאחר תפילת ערבית, ניגש היהודי אל ארון הקודש לבדוק האם החלות אכן "נאכלו" על ידי הבורא, ומה גדולה הייתה שמחתו לראות, שאכן החלות אינן, כנראה שהן עלו לרצון לפני השם. וכך נמשך הדבר תקופה ארוכה, מדי יום שישי היה היהודי "מקריב" בתמימות ובפשטות "לחם הפנים" לא-ל, והוא ורעייתו היו מאושרים על כך שאלוקים מקבל את מנחתם. דבר אחד הוא לא ידע. שכבר בפעם הראשונה כשהניח את החלות, נכנס אחריו גבאי בית הכנסת כדי לסדר את ספרי התורה עבור הקריאה בשבת בבוקר, וכשראה להפתעתו חלות ריחניות, שמח על ה"מציאה" והודה לאלוקים על המתנה ששלח לו. והגבאי שהיה עני - רבה הייתה שמחתו שמדי שבוע שולח לו הא-ל חלות לשבת.
אמונתם התמימה של שני אלו יכלה להימשך זמן רב, לולא אותו יום שישי, שֶבּו רב בית הכנסת ראה "במקרה" את היהודי מניח את החלות בארון הקודש. נחרד הרב מהרעיון ונזף בו קשות – "וכי הנך חושב שאלוקים אוכל חלות חלילה? הרי הבורא אינו גוף ואין בו גשמיות" ... וכך "שפך" עליו דברי מוסר ותוכחה ודרש ממנו להפסיק ממנהגו זה. תוך כדי דברי המוסר, נכנס הגבאי כמדי שבוע לסדר את ספרי התורה ולקחת את החלות, וכשראה את החלות בידיו של אותו יהודי, הבין הגבאי מהיכן הגיעו החלות, והיהודי התמים "שלנו" הבין, שאלוקים אף פעם לא לקח את החלות, וכמובן נעצב מאוד אל ליבו.
עוד באותו יום שישי "מר", הגיע שליח בהול אל הרב ואמר לו: בא אני בשליחות האר"י, שביקש להודיעך, "צו לביתך היום", כי מחר – בשבת קודש – עתיד אתה להיפטר מן העולם. הזדעזע הרב, רץ לאר"י ושאל אותו מדוע נגזרה עליו גזירה כה קשה? ענה לו האר"י, מפני שביטלת נחת רוח מהבורא, ומיום שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא נחת רוח גדולה יותר מאשר אותו יהודי תמים, שמדי שבוע "הקריב" בתמימותו את לחם הפנים. ואכן למחרת, בשבת בבוקר, נפטר אותו רב לבית עולמו.
(הסיפור מופיע בספרו של הרב משה חאגיז. נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי)

 

ג. משל החיגר והסומא

על הפסוק שבפרשתנו "נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ד' ב') מובא במקורות אחדים משל החיגר והסומא, הדן באחריות המשותפת של הגוף והנפש בחטא. הנה נוסח המשל שבויקרא רבה פרשה ד':

'נפש כי תחטא' וגו' תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בַּכּוּרות נאות (תאנים עסיסיות שהקדימו להבשיל). והושיב בו המלך שומרים אחד חיגר ואחד סומא ואמר להן היזהרו על הבכורות הנאות האלו. לימים אמר חיגר לסומא, בכורות נאות אני רואה בפרדס, אמר לו סומא הבא ונאכל. אמר לו חיגר וכי יכולני להלך? אמר סומא וכי רואה אני? רכב חיגר ע"ג סומא ואכלו את הבכורות והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס אמר להן: היכן הם הבכורות הנאות? אמר לו סומא: אדוני המלך וכי רואה אני? אמר לו חיגר: אדוני המלך וכי יכול אני להלוך? אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן הרכיב חיגר ע"ג סומא ודן אותם כאחד. אמר להן כך עשיתם ואכלתם את הבכורות. כך לעתיד לבוא אומר הקב"ה לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמרה לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי, הגוף הוא שחטא משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר, אני מה חטאתי לפניך? אומר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה משעה שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך? מה הקב"ה עושה להן מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד שנאמר (תה' נ'ד)  "יִקְרָא אֶל-הַשָּׁמַיִם מֵעָל    וְאֶל-הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" - יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו




 

 

comments powered by Disqus