בלוג יהדות חברה וקהילה
מאמר זה יתאר את חיי היהודים בתימן בתקופה האסלאמית המוקדמת - בין המאה ה-7 והמאה ה-12 - מימי מוחמד עד ימי צאלח א- דין.
בטרם השתלט מוחמד על תימן ולאחר הכיבוש החבשי- נוצרי, מהמאה ה-6, שעבדו הפרסים את תימן והכבידו עולם על יושביה. בזמן הכיבוש המוסלמי במאה ה-7, הארץ הייתה מיושבת ע"י שבטי איכרים חזקים ששלטו בשטחי קרקע גדולים מחד ומאידך היו גם יושבי ערים עשירות. שלטונו של מוחמד בשטחי תימן הנרחבים לא היה הדוק, אלא רופף. בתקופה זו הוסיפו להתקיים בתימן קהילות יהודיות גדולות ששרדו את מאורעות הזמן ולא נכחדו.
מוחמד שולח איגרות לתושבי תימן היהודים והנוצרים ובהן הוא מסביר שאין הוא כופה עליהם את האסלאם וכן הוא מוכן לקבלם תחת חסותו כבני חסות (אהל אלדימא). לשם כך, הוא חותם איתם חוזים בדבר תשלומי מס גולגולת (גִיזְיָה) ומס קרקע. מכאן למדים שיהודי תימן עסקו אז בעבודת האדמה. משעת הכיבוש המוסלמי חל מפנה משמעותי במעמדם ובחוסנם של יהודי תימן. מהיותם שכבה שולטת הם הופכים לשכבה נשלטת ולמעשה ברבות השנים הם הופכים למיעוט נרדף, משועבד ומופלה לרעה. מאותה שעה אין יותר הגירת יהודים לתימן ואין יותר התגיירות. כך מתחילה להיווצר ולהתגבש יהדות מיוחדת זו, כפי שהכרנו במאה ה-20.
ידיעותינו על תולדות יהודי תימן מתקופת הח'ליף עומר ועד ימי צאלח א- דין והרמב"ם (תקופה של כ- 500 שנה), הן דלות מאוד. מעט מאוד ידיעות נותרו לנו מהגניזה הקהירית. מכל מקום, ברור שמתקופת המשנה והתלמוד ועד למאה ה-5 הושפעו יהודי תימן מיהדות א"י ואח"כ מיהדות בבל והראיה לכך הוא עיסוקם בספרות המדרשית, האגדית וההלכתית מאזורים אלה, כמו גם קשריהם עם חכמי א"י ובבל ושימוש בניקוד הבבלי העליון, עד הזמן האחרון. אף המבטא והקריאה הושפעו מיהודי בבל, כפי שמעיד רס"ג. חיבורי תימן העתיקים עשירים במקורות של ספרות הגאונים וכן שמרו הם את התרגום הארמי והערבי של רס"ג והשתמשו בו עד עלותם ארצה.
בתקופה המוסלמית הנדונה, שהקבילה לתקופת גאוני בבל, אימצו לעצמם יהודי תימן את התואר ''נגיד''. למעשה, ראש הגולה הבבלי הוא שנתן את ברכתו למינויי ''הנגידים''. הנגיד קבע את מקום מושבו בעיר שבה היה מרכז השלטון המקומי. גם במאה ה-12, כשהייתה תחרות בין גאוני בבל לגאוני ארץ מצרים (שהייתה קרובה יותר לתימן מבחינה גיאוגרפית) על ההגמוניה והסמכות הרוחנית לכלל תפוצות ישראל, גם אז המשיכו בתימן להתפלל לשלום ראש הגולה בבבל תחילה ואח"כ לגאון מצרים. הוכחה לכך נלמדת מאגרות שנמצאו בגניזה הקהירית ושנשלחו מבבל ''לאלופים'' שבצנעא (כנראה שנוסף עוד תואר ''לנגיד''). עקב נסיבות גיאופוליטיות בנות זמנן, במאות ה-11 וה-12, עולה חשיבותה של מצרים מבחינה כלכלית וצבאית. מאחר שלמיקומה של תימן מבחינה גיאוגרפית יש יתרון אסטרטגי וכלכלי על דרכי המסחר בין מצרים להודו, הרי שקרנה של תימן עולה. ניכר הדבר במיוחד בעיר הנמל עדן, שבה התיישב גם ''נגיד ארץ תימן ופקיד הסוחרים''. אט-אט עברו יהודי תימן לחסותם של גאוני מצרים ומשנת 1152 מכירים חכמי תימן בראשותם של בתי הדין במצרים. על כך נותרו בידינו מספר עדויות מאגרות הגניזה הקהירית ומעדותו של ר' בנימין מטודלה, שנסע בארצות העולם והשאיר לנו את רשמיו בכתביו. לפי עדותו, בכל חצי האי-ערב היו כ-450,000 יהודים, ומהם כ-50,000 בלב המדבר. כוונתו לאזור חייבר, אזור ערב הסעודית הגובל עם תימן. לפי עדותו מדובר ביהודים המיוחסים לשבטי ראובן, גד וחצי המנשה, שהינם בני תורה וגיבורי מלחמה ואין שום אומה יכולה להם. הוא מספר גם על יהודי עדן (תימן) שהם חיים חיי חירות ''ואין עליהם גויים'', רובם סוחרים. בשנת 1173 כובש צאלח א- דין האיובי את מצריים ומייד לאחר מכן הוא כובש את כל ארץ תימן. מאז ואילך שולטים האיובים בתימן עד 1250.
תקופה זו פותחת דף חדש בתימן והיא קשורה להופעתו ולהשפעתו של הרמב''ם על יהדות תימן. על כך נספר בפעם הבאה.
פרק זה נלקח מתוך מאמרו של פרופ' יהודה רצהבי – בתוך "ממזרח ומים" עמ' 214-220.
