סיפורי עצים

א. החרוב - מן החורבן ועד הקראט

ישנם המקפידים לאכול חרוב בסדר ט"ו בשבט, ואומרים: חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה?  על שום שהוא מזכיר לנו, כי בית מקדשנו חרב. החרוב דומה לחֶרב ויבש כחרָבה, והרמב"ם אומר עליו "מחריב את השיניים". החרוב לא מוזכר בתנ"ך, ואף לא זכה להיכלל בין הפירות שארץ ישראל נשתבחה בהם, אך מוצאו הטבעי  הוא באזור מזרח הים התיכון, כולל ארץ ישראל. למרות האמור,  יש המוצאים רמז לחרוב בספר ישעיהו פרק א': "אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" – ויש הקוראים במקום "חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" – חרוב תֹאכְלוּ, באשר החרוב נשאר על עומדו גם בישימון חרֵב. ובאמת, במשך מאות שנים שמרו יהודים בבתיהם תמונת ציון קברה של רחל אמנו, כשלצד הכיפה נטוע עץ חרוב, ובט"ו בשבט אכלו חרובים כדי לקיים מה שהבטיח ירמיהו לרחל: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" - ומתוך הגולה תצמח הגאולה.

עץ החרוב אינו דורש טיפול רב, ואינו זקוק להשקייה, והוא מכה שורשים גם בין סלעים בארץ חרבה. ובמסורת הדורות מהווה החרוב סמל להסתפקות במועט ולמאכל עניים. ועל כך נאמר במסכת תענית: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת". וכן נמצא שחכמי  ישראל, שהשקיעו עצמם בעולה של תורה, הסתפקו בחרוב, וכך היה ליד פתח המערה של רשב"י ובנו, שהחיו את נפשם מפירות החרוב במשך 13 שנה.

במסכת תענית מובא הסיפור על חוני המעגל והחרוב:

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכ"ו): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"; אמר: האם יש מי שיישן שבעים שנה בחלום? יום אחד היה הולך בדרך וראה אדם שנוטע חרוב. שאלוֹ: בכמה זמן נותן החרוב פירות? - אמר לו: עד שבעים שנה. שאלו חוני: האם וודאי לך שתחיה שבעים שנה? - אמר לו: אני מצאתי את העולם עם חרובים. כשם שאבותי נטעו לי את החרוב, כך אני אטע לבנַי.

החרוב אינו נותן פרי למי שעמל בו, ולמרות זאת נוטע אותו הזקן כדי לספק את צורכי הדור הצעיר, וכך הופך החרוב למגשר בין הדורות, בין העולם המזדקן לבין  הדור המתחיל לצמוח; וכמאמרו של הראי"ה קוק לחודש שבט: "חִשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטָבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב", ולכן החלוצים הראשונים עמלו קשות, נטעו ושתלו, הן כדי לקיים את הפסוק: "וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם" (עמוס ט' ט"ו), והן כדי שאנו, דור המדינה, נֵיהנה מארץ ירוקה ופורחת.

קראט מן התורה מנין?

החרוב מתחיל באדמה חרֵבה ומסיים בדבש, ויותר מכך – זרעיו "שווים זהב ויהלומים". הגֵרה היא הגרגר שבתוך פרי החרוב, והיא שימשה בעולם הקדום כינוי למטבע הקטנה ביותר, ובערכה ובמשקלה היא היוותה את החלק העשרים של השקל, כנאמר בתרומה למשכן: "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל" (שמות ל"ג י"ג) –  {"גרה" ו"אגורה" קרובות ללשון "גרגר", ושרש זה העשיר את האנגלים במילה grain - - גרגרי תבואה, כמו גם המילה 'חרוב' שנתנה את ה-carob, ובמסורת הנוצרית הוא מכונה "לחמו של יוחנן הקדוש"}. והמלה 'גֵרות' – לאחר שעברה דרך הערבית ושפות אירופה, נתנה לעולם את ה'קראט' – המציין את אחוז הזהב הטהור בתכשיט ואת יחידת המשקל לאבני החן. הנה כי כן, מן החרוב היבש והחָרֵב המזכיר לנו את החורבן דרך הדבש הנותן תקווה לגאולה הגענו ליהלום שבכתר – הגֵרות שהפכו לקראט.

ב.     קיץ – כינוי לתאנים

המילה קיץ מציינת את העונה החמה הקרויה גם 'ימות החמה'; ואולם המלה קיץ באה גם במשמעות של פרות הקיץ ובמיוחד כינוי ל"תאנים בשלות" -  כפי שנאמר על דוד שמקבל חמורים ועליהם: "מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן" (שמ"ב ט"ז א') –"מאה קיץ" הן גוש תאנים מיובשות הנקרא 'דבלה'. ונראה בעליל ש'קיץ' נקרא על שם העת שבה קוצצים את פרות האילן; ועמוס הנביא בלשונו המיוחדת מלמד אותנו על הקשר הזה שבין 'קיץ' לבין  עונת 'קציצת' הפרות/התאנים: הוא רואה כלוב קיץ, וה' אומר לו: "בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל"(ח' ב') – ישראל דומים לפרות הקיץ והגיעה העת לקצצם ולטלטלם אל הגלות.

הבשלת התאנים הוא בזמן הקיץ, ובימי קדם היתה לתאנים חשיבות כה רבה עד אשר זמן הקיץ נודע בעיקר כזמן הבשלתן של התאנים , ואם אמר איש לחברו "אראה אותך בקיץ", הם היו נפגשים בעת הבשלת התאנים.

הנביא ירמיהו, כשמנבא על האסון שיחול על ראש מואב, אומר: "עַל קֵיצֵךְ וְעַל בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל" (מ"ח ל"ב) – השודדים יתנפלו על פרות הקיץ, התאנים והענבים. נעמי שמר נפטרה בחודש תמוז, ושנים לפני מותה, ובאופן אירוני, כתבה את השיר "עצוב למות באמצע התמוז", ובו השתמשה בפסוק הנ"ל מירמיהו:

עצוב למות באמצע התמוז
אבל באמצע התמוז אמות  
אל בוסתנֵי הפרי שנתייתמו
הידד אחר הידד נפול ייפול
ועל קיצֵך ועל קצירֵך ועל הכל.

סיפור: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹנָתָן בֵּן אֵלְעָזָר
שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב תַּחַת תְּאֵנָה אַחַת
וְהָיְתָה הַתְּאֵנָה מְלֵאָה תְּאֵנִים יָפוֹת.
יָרַד טַל וְהָיוּ הַתְּאֵנִים שׁוֹאֲבוֹת }שׁוֹפְעוֹת{דְּבַשׁ
וְהָיָה הָרוּחַ מְגַבְּלו} לָשׁ וּמְעַרְבְּבוֹ{בֶּעָפָר.
בָּאָה עֵז אַחַת וְהָיְתָה מְנַטֶפֵת חָלָב בִּדְבַשׁ,
וְקָרָא לַתַּלְמִידִים וְאָמַר לָהֶם:
בּוֹאוֹ וּרְאוּ דֻּגְמָהּ מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ד'): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא
יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב".