סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו יהודים בכפר. לא ידוע גודל הקהילה ושם המשפחות.
קהילות תימן
בכפר מנזל אללצם חיו יהודים לפני העלייה הגדולה לארץ. לא ידוע המיקום המדויק של הכפר, גודל הקהילה ושם המשפחות. מ"מ, סמוך לעלייה הגדולה לא חיו יהודים במקום.
סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו יהודים בכפר. לא ידוע המיקום המדויק של הכפר, גודל הקהילה ושם המשפחות.
הישוב מנצר אלשמאך אלעלייה-העליונה, ידוע לי מכתב יד, אשר העתיק הסופר המפורסם ביותר מצנעא, ר' בניה בן סעדיה בשנת רמ"ג-1483. הוא חי בצנעא, והתפרנס מהעתקת ספרים בצנעא ובישובים באזור.
בקולופון של כתב יד אחד, אשר פרסם הרב עמרם קורח, הרב הראשי ליהודי תימן בדור העלייה הגדולה לארץ, כתוב:
ונשלמה במעלי שבא (יום שישי) דהוא תשעה יומין בירח שבט אתשצ"ד לשטרי (רמ"ג-1483) באלמנצ'ר אלשמאך אלעליא...
להערכתי, נמצא הכפר באזור המחוזות ירים, אב וד'מאר, זאת בהסתמך על שמות המשפחה, כדלקמן. ואולי מדובר בכפר הקודם: מנצר.
סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בכפר יהודים. לא ידוע גודל הקהילה ושם המשפחות.
דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ בעלייה הגדולה שני יהודים: אשה נשואה כבת שלושים עד ארבעים שנה, ונערה. האשה התפרנסה מבורסקאות. שם המשפחות בכפר: ג'ידא, בשארי, ושם הקודם של הנשים: מקולי...
סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו יהודים בכפר. לא ידוע מיקום הכפר, גודל הקהילה ושם המשפחות.
דרך מחנה העולים גאולה, שליד עדן, עלו לארץ 4 יהודים: 2 זכרים, 2 נקבות, ושני נשואים. גיל העולים: ילד, נער, אחד מעל עשרים ואחד מעל שלושים שנה. אחד התפרנס מאריגה וקדרות.
שם המשפחות: ד'מארי, מת'נא, סעיד, ושם המשפחה הקודם של הנשים: חסן וסאלם.
לא ידוע מיקומו של הכפר.
שם הכפר ידוע מקינתו של המשורר ר' סעיד אסבט על גלות מוזע, אשר התרחשה בשנת תל"ט-ת"מ (1679).
סמוך לעלייה הגדולה לארץ חיו בכפר שתי משפחות יהודיות.
סמוך לעלייה הגדולה לארץ מנתה הקהילה היהודית בכפר שתים עשרה משפחות בערך. לא ידוע לי שם המשפחות. רב הקהילה סמוך לעלייה לארץ היה מרי יוסף דחבאש. הוא עלה לארץ ונפטר בטבריה בשנת תשנ"ב-1992, בגיל 75 שנה.
ישנם סיפורי נסים ונפלאות על בריכת המים אשר היתה במערה, אשר תחילתה במגרשה וסופה במנשרה. הנסים מיוחסים למשורר הלאומי והמקובל הגדול מרי סאלם שבזי.
עמודים
- « לעמוד הראשון
- ‹ לעמוד הקודם
- …
- 87
- 88
- 89
- 90
- 91
- 92
- 93
- 94
- 95
- …
- לעמוד הבא ›
- לעמוד האחרון »