בלוג יהדות חברה וקהילה
החל מר"ח אלול נהגו כל יהודי תימן להשכים קום לאמירת סליחות. ההשכמה כוונה לתחילת האשמורת השלישית. לאורך כל החודש ועד ליום הכיפורים התמידו בקריאת "האשמורות"-מטבע לשון יחודי כמילה נרדפת לסליחות. אף חודש זה קבל את השם: חודש הרחמים והסליחות. למעשה פיוטי הסליחות לאורך כל חודש אלול מכונים "אשמורות" בעוד שפיוטי יום הכפורים נקראים "סליחות". את ה'אשמורות' מתחילים כשלוש שעות לפני עלות השחר, ולמעשה בעיקר בתחילת החודש מורגשת תנועת המתפללים כבר מחצות הלילה, זה כולל ילדים ובני נוער שמתלהבים מאוד וגאים בכך שהם כמו הגדולים. בכלל האווירה הכללית של ימים אלו מקבלת נופך מיוחד החל בקריאתו של ה'מדאעי' הלוא הוא הקורא, המשכים והמעורר את הישנים איש איש בשמו בסובבו מידי לילה בכל רחובות העיר, וכלה בהשתתפותם הפעילה והנלהבת של כל הילדים והנערים, תוך שימוש מסיבי בתקיעה בשופרות. לכל ילד היה לפחות שופר אחד בעיקר של יעל שהיה נפוץ מאוד והקולות בקעו מכל בית ומכל רחוב.
על פי רוב הצטייד כל ילד לאשמורות בשלושה דברים:
א. שופר "צמיל" (עשוי מעץ).
ב. חוברת האשמורות הכוללת את רשימת כל הפיוטים שעל פי רוב הילד רשם בעצמו.
ג. "שופר חאק אלעייאל" (שופר של הילדים) זהו שופר של יעל להבדיל משופר של איל שהוא היחיד הכשר לתקיעה על פי הרמב"ם ובלבד שלא יהיה כלל מעובד ומיושר אלא "הכפוף" בכפיפותו הטבעית.
הנערים הנלהבים לימים אלה היו קושרים חוט בשני קצוות השופר ונשאוהו אחר כבוד על כתפיהם, וכשהו מחובר וצמוד אליהם תקעו והריעו ללא הפסקה במשך כל שעות היום והלילה תוך כדי הנהגת תחרויות בין יחידים לקבוצות.אין פלא איפה שרבים רבים היו בקיאים בתקיעת השופר ומעולם לא היו חסרים "בעלי תקיעה" בקרב יהודי תימן. אחת החוויות לילדים בזמן אמירת פיוטי האשמורות הייתה זכייתם אחר כבוד כמו הגדולים בכוס קהווה מתובל וממותק לחיך, שהותיר אחריו זיכרונות מתוקים למשך שנים רבות. מנהג מוזר היה לילדי תימן שאחר קריאת הוידוי באמצע האשמורות בעוד החשיכה בחוץ יצאו מביהכנ"ס "ילבגו אלכלאב" (מכים את הכלבים), כל אחד ומקלו בידו. יש לציין כי בתימן לא היו כלבים מבויתים אלא רובם ככולם משוטטים הגדלים פרא בכל חוצות העיר ללא כל פיקוח וטרינרי. הנערים התארגנו בקבוצות ובעבודת צוות ארבו לקבוצות הכלבים והפליאו בהם את מכותיהם. למרבה הפלא חשו הכלבים בכך ונעלמו מהרחובות שלא כהרגלם. מיותר לציין שהמבוגרים מצד אחד גערו בילדים על כך מטעם צער בעלי חיים אך מאידך נהגו כלפיהם בסלחנות יתרה בזוכרם שכך נהגו גם הם בילדותם.
