בלוג יהדות חברה וקהילה

נא להקיף את התשובה הנכונה:

1.    מה אינו שייך לטהורתו של המצורע: א. שתי ציפורים ב. ארז ג. שעיר ד. שְני תולעת (צמר בצבע אדום) ה. אזוב ו. כלי עם מים
2.    המשותף לרך הנולד ולבעל הצרעת: א. היום השמיני ב. היום השביעי
3.    איזה איבר אינו קשור לטהורתו של המצורע: א. יד ב. רגל ג. עין ד. אוזן ה. ראש
4.    רש"י י"ד ל"ד – נגע הצרעת בבתים ניתן: א. כדי להעשיר את בנ"י ב. כי בתיהם של הגויים טמאים
5.    י"ד ל"ז - 'שקערורות': א. שקע קעור ב. קערות שקועות
6.    י"ד מ"א – "ואת הבית יקציע" – אונקלוס מתרגם: א. לגרד ב. לקלף ג. להחליק
7.    י"ד מ"ד – "צרעת ממארת'' - 'מחלה ממארת' פירושה: א. מחלה שמראה כי על החולה לראות רופא ב. מחלה שהסיכוי להתרפא ממנה הוא אפסי.
8.    ט"ו י"ב – האם יש תקנה לכלי חרס שנוגע בו הזב? א. לא, יש לשברו ב. כן, ע"י שטיפה
9.    ט"ו ל"א – "והִזּרתם את בני ישראל מטומאתם" – 'והזרתם' פירושה: א. להזהיר ב. להרחיק ג. להיות זרים זל"ז
10.    מספר המצורעים שבהפטרה: א. 2 ב. 3 ג. 4

למתקדמים:

1.    י"ד ב' – "והובא אל הכהן" – אל הכהן ולא אל הרופא, כי הוא חטא בלשון הרע, ולכן הדיבור של הכהן הוא שיקבע אם טמא הוא אם טהור, כפי שאמר שלמה: "מוות וחיים ביד      " (משלי י"ח כ"א).
2.    י"ד ד' – "ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" – רש"י וראב"ע מסבירים את רעיון הטיהור באלמנטים אלו דווקא.
3.    רש"י י"ד י' – לאיזה קרבן מיועדת הכַבשה?
4.    האברבנאל מעיר, שמכיוון שהמצורע היה מרוחק הן מעמו והן מהמשכן, הוא מתחייב ב      טהורות.
5.    י"ד כ"א – אם דל הוא, יביא       ----- במקום 3 כבשים.
6.    י"ד נ"ד – "זאת התורה לכל נגע הצרעת" – והעירו חכמינו, שזכות התורה מרפאת את כל המחלות, כאמור:       בכל גופו יעסוק בתורה.
7.    האם אבנים ככלל מקבלות טומאה?
8.    ט"ו ב' - ה'משך חכמה' מאיר את עינינו, שעל המצורע לא כתוב "דבר אל בני ישראל", אלא רק בעניין הזב: "      אל בני ישראל", ומדוע? כי המצורע משולח מכל       המחנות, ואילו הזב מתגורר בקרב עמו ומשולח רק מ      מחנות.
9.    הצדדים השווים בזב, בנידה, ביולדת ובזבה, שהם מטמאים משכב ו     .
10.    הקשר בין הפרשה להפטרה רמוז כבר בתחילתה: " וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ       פֶּתַח הַשָּׁעַר" (מל"ב ז').

תשובות:
1. ג 2. א 3. ג 4. א 5. א 6. ב 7. ב 8. א 9. ב 10. ג

מתקדמים:
1. לשון 2. ארז – הגדול, אזוב – הקטן; בגלל גאוותו ישפיל עצמו כתולעת וכאזוב 3. לחטאת 4. שתי 5. כבש אחד 6. חש 7. לא 8. דַברו, שלושת, שני 9. מושב 10. מצורעים

הידעת?

א. בעקבות המלה 'שקערורות' – האותיות ע' ו-ק' 'אוהבות ', עפי"ר, לבוא סמוכות זו לזו: עקום, עקר, עקף, עקד, עקץ, צעק, עקב, מעוקב, לעקל, מועקה, עמק, עתיק, מקצוע, רקע, פקועות, קעור, שקע, תקע, בקעה, קערה, נקע, קרע, קבע, קובּעת, לקעקע. הסיבה לכך, כי הגיית הק' ביסודה היא משורשי הלשון והחיך – וקרובה להגיית ה-ע' הגרונית. ובארמית הן עשויות להתחלף: ארעא=ארקא (ובעברית 'ארץ'); ומהן התעשרה העברית במלים: אירוע, ארעי, עראי והארקה.

ב. האותיות ז', צ', ש' עשויות להתחלף ביניהן, באשר הן הגויות מבין השיניים והן משמיעות קול שריקה: זעק-צעק, צהריים-זוהר, גזז-קצץ, צחק-שֹחק, זך-צח, שֹרף-צרף, שעשוע-צעצוע. באשר למלה 'צרעת' – השורש 'צרע' קרוב לשורשים 'שׂרע'/'זרע' – באשר המחלה מתפשטת ('משתרעת') בעור, וכן הכתמים נראים כזרועים ומפוזרים על פני העור. על הפס': "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם" (דב' ז' כ') – כותב הראב"ע שהמלה 'צִרעה' פירושה חולי הנגרם ע"י הצרעת.

ג. בפרשת תזריע נמנים שמות של מחלות, נגעים ומצבים גופניים: בַּהֶרֶת, צָרֶבֶת, סַפַּחַת, צָרַעַת, קָרַחַת, גַּבַּחַת. משקלן של תיבות אלה זהה םַםֶםֶת, בחלק מהמקרים חל במילים שינוי קל בגלל עיצור גרוני. לעברית החדשה נוספו מלים כמו: צהבת, אדמת, בצקת, כלבת, שעלת, שפעת, סוכרת, יַעֶפֶת (תסמונת שעשויים ללקות בה המגביהים טוס בשל שינויי השעות (Jet lag; ואפילו 'מחלות חברתיות'  כמו: סחֶבת, דבֶּרת, נאֶמת, ברבֶּרת.

מתוך "כי אשמרה שבת" לר' אברהם אבן עזרא

מֵחֵל מְלָאכָה בּוֹ סוֹפוֹ לְהַכְרִית
עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית
אֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית
מוּסָף וְגַם מִנְחָה הוּא יַעֲנֵנִי.

בבית האחרון של פיוט זה מזהיר אותנו הראב"ע מפני קדושתה של השבת, באשר המחלל אותה ע"י עשיית מלאכה - נענש בעונש חמור – כרת – 'סוֹפוֹ לְהַכְרִית' – ככתוב: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". עַל כֵּן - כפי שיש טרחה והכנות פיזיות לקראת השבת, חייבת להיות גם הכנה רוחנית - טיהור הלב על מנת שהאדם יהיה מוכן מבחינה נפשית לקבל "פני שבת מלכתא" באהבה וביראה.

המלה 'סבון' שאולה משפות אירופה, ובתנ"ך משתמשים במלה 'בורית', כפי שאומר ירמיהו: "כי אם תכבסי בנֶתר ותַרבּי לָךְ בורית" – הבורית הוא חומר כביסה שהופק מצמחים (בורית – משרש 'בר' שפירושו להוציא החוצה, וממנו המלים: בר-מצוה, שדה/חיות בר, בר-לב, לברור, ברייתא, מִלְבר=מבחוץ, ובערבית: ברָרה, בָּרָה! – החוצה). ואומר הראב"ע, שכפי שאדם מכבס את בגדיו לכבוד שבת, מן הראוי ש'יכבס את לבו' וינקה את הלכלוך הרוחני שדבק בו במשך השבוע, יטהר את לבו וישוב בתשובה כדי שיחולו עליו אור הקדושה ומקור הברכה.

ישנו נוסח הגורס: "אֲכַבֵּס לִבִּי כְּבוֹרִית" (כ' במקום ב') - החסידים מסבירים, שהאדם צריך לנקות את לבו ביום השבת עד כדי כך שיוכל לנקות לבבות אחרים, שלבו יהיה כמו בורית, וכך יוכל להשפיע על סביבתו את הטוב שהוא מלא בו - טוהר לבו - יטהר את הסובבים אותו.

"אֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית..." - תפילת מוסף נוספת בשבת על השלוש והיא כנגד קרבן מוסף של יום השבת. הסיום "וְגַם מִנְחָה הוּא יַעֲנֵנִי" – מאזכר את אליהו הנביא בהר הכרמל ומלחמתו בנביאי הבעל (מל"א י"ח), שנענה בתפילת המנחה דווקא, כי היא עת רצון.

סיפור - התבלין של שבת

היה היה פעם קיסר גדול ועשיר וקראו לו אנטונינוס, ולאנטונינוס היה הכל, כסף וזהב ומשחקים ויהלומים, אך הוא היה משועמם ועצוב מאוד.

היועצים שלו רצו לשמח אותו, והביאו לו מכל טוב: הביאו לו פילים ודובים שרקדו ושרו, הביאו לו קופים וליצנים מצחיקים, אבל הוא המשיך להיות עצוב ומשועמם.

עד שבא אליו אחד היועצים ואמר לו – לך לציפורי, שם גר רבי יהודה הנשיא, הוא חכם גדול ובוודאי לא תשתעמם בחברתו. ציווה אנטונינוס לרתום את מרכבת המסע שלו והתחילו לדהור. אחרי מסע ארוך ביבשה ובים הגיעו לקראת שבת לביתו של רבי יהודה הנשיא. ירד אנטונינוס בכבודו ובעצמו ודפק על דלת ביתו של רבי יהודה הנשיא. בתו של רבי יהודה הנשיא פתחה את הדלת ונסוגה בבהלה. היא רצה בבהלה לאביה. יצא רבי יהודה הנשיא, ראה את הקיסר והזמינוֹ להיכנס לביתו. אנטונינוס התפלא שרבי יהודה הנשיא אינו משתחווה בפניו. אך סלח לו, כי אמר בליבו – חכם זה ודאי יודע מה הוא עושה. נכנס אנטונינוס וראה את כל בני המשפחה סביב שולחן השבת. הנרות דולקים, יין על השולחן חלות ומטעמים רבים.

הזמין רבי יהודה הנשיא את הקיסר לסעודת השבת. טעם הקיסר מהמרק – אהה, איזה טעם נפלא אמר לעצמו, מימיי לא טעמתי מרק נפלא שכזה; אכל מהאורז ומקציצות הבשר, מכרעי התרנגולת, מהממולאים, מהחצילים, מהסלט המצויין. אה, איזה טעם! איזה טעם! אמר הקיסר לרבי יהודה הנשיא: "למען האמת, מעולם לא אכלתי מאכלים טעימים כל כך. אבקשך להכין לי ליום שלישי שוב מטעמים כאלה". אמר הקיסר ונפרד מרבי יהודה הנשיא.

כבר ביום ראשון החלו בני ביתו של רבי יהודה הנשיא לשקוד על הכנת הארוחה ליום שלישי לכבודו של הקיסר אנטונינוס. ביום שלישי בשעה היעודה הגיעה פמלייתו של הקיסר לביתו של רבי יהודה הנשיא. נכנס הקיסר והתיישב ליד השולחן העמוס לעייפה במאכלים והתחיל לאכול. טעם מן המרק – מוזר אמר לעצמו – אין זה אותו טעם של המרק הראשון שאכלתי. טעם מן הקציצות – אין אלו אותן הקציצות, אכל חתיכת דג - ושוב ללא טעם – "מה קורה כאן?" שאל את רבי יהודה הנשיא. – "כשבאתי אליך ללא הודעה מוקדמת בערב שבת השולחן היה ערוך והמאכלים היו טעימים כל כך, ואילו עכשיו משהו חסר, אין זה אותו הדבר".

"נכון", אמר רבי יהודה הנשיא, "זה בגלל התבלין החסר".

"איזה תבלין חסר? על מה אתה מדבר?" זעם הקיסר.

– "כן", אמר רבי יהודה הנשיא – "אז היה לנו תבלין מיוחד, אבל היום אי אפשר להשיג את התבלין הזה".

– "מה פירוש אי אפשר? התרתח אנטונינוס. – "אני הקיסר! אני אשיג לך כל תבלין שתבקש".

– ענה לו רבי יהודה הנשיא: "תבלין זה אינו בר השגה, הוא שייך רק ליום השבת".

– "מה זאת אומרת? אני לא מבין?" זעם הקיסר.

– "כשבאת בשבת", אמר רבי יהודה הנשיא – "על השולחן שרתה אווירת השבת, השקט, השלווה והאור המיוחד של השבת. כל אלה הם התבלין המיוחד, השייך רק לשבת.