בלוג יהדות חברה וקהילה

א. מתנת אפיקומן

"התפלאתי לראות שאחד מבני הקטנים שאינו נוהג בד"כ להילחם עם אחיו בעניין חטיפת האפיקומן", מספר האב, "מתאמץ אף הוא למצוא את האפיקומן".

כשהגיעו בני המשפחה למצוות האפיקומן התברר שהילד הקטן הצליח במשימה; וכשביקש ממנו האב להחזיר את המצה, נעמד הילד בעיניים בורקות, והכריז שלא יחזיר את האפיקומן עד שיבטיחו לו מתנה נאה. האב נבהל מעט, שהרי א"א תמיד למלא את מבוקשו של הילד. ומה יהא על קיום המצווה? הרי לא יחטוף מהקטן את המצה בכח?

"איזו מתנה אתה מבקש שנקנה לך, חמודי, לאחר החג?", שאל האב. והילד הפתיע את כולם בתשובתו, ואף לחלח את עיניהם של המבוגרים: "אבא, אני לא רוצה מתנה, אני רוצה ממך ברכה, שתברך אותי שאצליח בלימוד התורה, ואוכל לכבד אותך ואת אמא כראוי; אם תברך אותי, אחזיר לך את האפיקומן". כמובן שהעסקה בוצעה על הצד הטוב ביותר, והאב הניח את ידו על ראש בנו ובירכו בלבביות רבה.

הילד היה כ"כ מאושר, מתארים אחיו, ששמחתו לא פסקה זמן רב, שמחה על כי קיבל ברכה מאביו. ועל זה נאמר: אבא ואמא הם הכל; ואם  הילד אומר: 'יש לי אבא ואמא, מכאן שיש לי הכל', כי אז אין הוא זקוק למאומה. ומן הראוי לאמץ רעיון זה במיוחד בשנות משבר כלכלי.

ב. מעות החיטין של ר' אריה לוין

היה זה בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר המצוקה הכלכלית וקשיי הפרנסה נתנו את אותותיהם גם על הגבירים, ור' אריה לוין לא הצליח לאסוף את כספי הצדקה לקראת חג הפסח כדי להעבירם לעניים. משראה זאת הרב, ירד לכותל ושפך את שיחו לפני הבורא, אולי יחוס על אביוני עמו וימציא להם מחיה לנפשותיהם בימי החג הקרב. שעה ארוכה עמד הצדיק אל מול אבני הכותל והרבה בבכי, וביקש  מהקב"ה שיזַכה אותו גם השנה לחלק את כל סכומי הכסף שהוא מחלק מדי שנה.

והנה – בצאתו מן הכותל ניגש אליו ערבי אלמוני ומסר לו חבילה עטופה בנייר עיתון. בעוד הרב משתאה לנוכח המראה, נעלם הערבי כלעומת שבא. פתח הרב את החבילה ונדהם לגלות בה את סכום הכסף המדוייק שהיה מחלק מדי שנה לעניים. ואומרים בני משפחתו של הרב אריה לוין, שהיה זה ...אליהו הנביא שנגלה אליו...

ג. חמץ בן יין

בצהרי היום של ערב פסח הלך סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשב לשוק ופנה לאחד הסוחרים הגויים ושאלוֹ: "האם אפשר להשיג אצלך איזו סחורה לא כשרה – מוברחת מעבר לגבול?" – "מכל מין וסוג וכמה שתרצה", השיבו הסוחר. עזב הרב את הגוי , ניגש לסוחר יין יהודי ושאלו: "האם אפשר להשיג אצלך יי"ש שעורים כפי שקניתי אצלך לכבוד פורים? נרעש היהודי ואמר נפעם: "רבי! חס ושלום! הרי זה חמץ! חלילה לי להחזיק בצהרי ערב פסח בחנותי או בביתי דבר שיש בו חשש של חמץ".

נשא ר' לוי יצחק עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, השקיפה ממעון קדשך מן שמים וראה את עמך ישראל, איך הם שומרים את מצוותיך. מלך אדיר הוא קיסר רוסיה, כמה שוטרים ושופטים יש לו, כמה אנשי צבא ומוכסים הוא העמיד על הגבולות לשמור שלא יבריחו סחורות חוץ, ואעפי"כ, מכניסים כל מיני סחורות מחוץ למדינה, והרי הן למכירה בחוצות ובשווקים. ואתה הזהרתנו: "לא יהיה לך חמץ", ובערב פסח מבעוד יום, קמצוץ של חמץ לא יימצא לא בביתו ולא בחנותו של אדם מישראל.

ד. דצ"ך עד"ש באח"ב

בימי הביניים הכריחו כמרים נוצריים את גדולי ישראל להתייצב מולם לוויכוחים פומביים. בוויכוח אחד עמד כומר מומר, עם הארץ, וניסה להוכיח, כי היהודים אופים את המצות בדם של ילדים נוצריים מן הכתוב: דצ"ך – ראשי תיבות "דם צריכים כולנו". לא סיים את דבריו עד שקם אחד הרבנים ואמר, אמנם כן ראשי תיבות הם, אך הכומר אינו יודע את פירושם הנכון; וכך הם: דצ"ך – דברי צוררנו כזב, עד"ש – עלילת דם שקר, באח"ב – בני אברהם חלילה בזאת.

ה. מימונה על שום מה?

המימונה הוא חג עממי הנחוג בקרב יוצאי מרוקו במוצאי חג הפסח.
מהו מקור השם? נביא שלוש סברות:

1. "מימונה" מקורו בשם מימון – אביו של הרמב"ם שנפטר ביום זה, והמימונה הייתה תחליף להילולה. וקשה – מדוע מימונה בנקבה ולא בזכר.

2. שיבוש של המילה "אמונה". יום ציפייה לישועה, ובו מביעים את האמונה בגאולה של ימות המשיח, שהרי "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" (מכאן לסעודת משיח אצל החסידים). מימונה-אמונה-חרוז יפה.

3. מהמילה הערבית 'מַיְמוּן'=מזל והצלחה (שורש 'ימין'=סמל לכח והצלחה). את ההסבר הבא שמעתי מפי פרופ' אהרן ממן מאוניברסיטה העברית: חכמי המגרב ראו שבמשך כחודשיים לא נערכו אירוסין וחתונות (בגלל חשש לחמץ הפסיקו לערוך מסיבות כבר בפורים והוסף לכך את האיסורים עד ל"ג בעומר), ולכן התירו ב'אסרו חג' לערוך אירוסין, ולמסיבה זו קראו: לַאלַא מיְמונה=הגבירה בת המזל, שהיא הכלה המיועדת; והנשים ערכו לה מסיבת אירוסין, ושרו לה: אה לאלא מימונה, אה מְבארכה מסְעודה = הוי הגבירה בת המזל, אה המבורכת המאושרת. והתקרובת כללה שיבולי חיטה, דבש וחלב, צמחים ירוקים, מאפים מתוקים ודגים – כיבוד כסמל לשפע, לפריון וברכת מזל טוב לזוג המאורס; ועל כך תעיד הברכה המקובלת: תרבחו ('תרוויחו') ותסעדו (תהיו מאושרים, סעיד=מאושר), והיא מכוונת לזוג, ופירושה: איחולי אושר ועושר. ומעניין השיר ששרו הנשים בעת הלישה, ובו קישרו בין שמחת הזיווג לבין הייחול המשיחי - חזרתו של עם ישראל, הכלה, לארצו: "בסימן טוב ובהצלחה תהיה לעדתנו, וקול ששון וקול שמחה יישמע בארצנו, ואז תהיה הרווחה בביאת משיחנו".