בלוג יהדות חברה וקהילה

בנות צלפחד – שמותיהן מעידים עליהן שהיו זריזות, ערניות ופעילוֹת (מכאן נבעה חכמתן), באשר שמותיהן קשורים לקלות תנועה; נא לענות: מי היא שקשורה ל...1. הליכה 2. מחול 3. תנועה 4. ריצה 5. חוגה

1. פנחס הוא אליהו

א. מוטיב הקנאה

הפטרת פרשת פנחס היא מתוך מל"א פר' י"ח-י"ט, המגוללת את 'מעמד הר סיני' של אליהו ואת הסמכתו של יורשו – אלישע. נראה שאחת הסיבות לכך היא הביטוי 'קנאה' החוזר בשתי הפרשיות; אצל פנחס כתוב: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" (כ"ה יא), ואצל אליהו נאמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת ויאמר" (מל"א י"ט י'). אליהו מנהל מערכה של ממש מול אחאב, ללא מורא; הוא גוזר על שלוש שנות בצורת כתגובה לחטאי אחאב וממלכתו, ושוחט ארבע מאות נביאי בעל בהר הכרמל. בהמשך, כשיהורם בן אחאב שולח אליו קבוצות של חיילים, אליהו שורף אותם – פעם אחר פעם. לאליהו יש 'הפן הפנחסי' – הקנאות לה', כפי שהוא עצמו מעיד על כך: "קנא קנאתי לה' ", ממש כשם שנאמר על פנחס: "בקנאו את קנאתי בתוכם".

ב. מוטיב השלום

מוטיב השלום נקשר לשמו של פנחס ישירות עם הקנאה. כשכר על מעשהו מוענק לו ולצאצאיו "ברית שלום". אצל אליהו, לעומת זאת, עניין השלום אינו מופיע בהקשר למעשה הקנאות שלו, אלא מובא רק בדברי הנביא מלאכי הקושר בין הברית שכרת ה' עם שבט לוי בזכות פינחס, שעיקרה החיים והשלום, ובין משימתו של אליהו, ששיאה הוא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא ... וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (ג' כ"ג-כ"ד). בחזון אחרית הימים אליהו הוא המשכין שלום הן בין עם ישראל לה' והן בין בני ישראל עצמם. הקֶשר, שמוצא הנביא בין הברית עם פנחס לבין משימתו של אליהו כמשכין שלום, הביא את רבי שמעון בן לקיש לסבור: "הוא פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

הקב"ה – כדי לרסן אדם קנאי או אלים – מטיל עליו משימות המנוגדות לאופיו, ולכן הפך את פנחס ואת אליהו ל'פעילי שלום' (ולהבדיל – בדומה למורה המטיל על תלמיד אלים להיות חניך תורן). לפנחס נתן הקב"ה "ברית כהונת עולם", ובכך העלהו למדרגת אהרן הכוהן "רודף שלום ואוהב את הבריות". כך גם אליהו – הוא הופך מדמות קנאית, כעסנית ומקטרגת לדמות חביבה המלמדת סנגוריה על עמ"י בטקסי ברית המלה ובלילות הסדר; הוא מבקר אותנו בהבדלה, ותוך כדי כך מונה הוא את המצוות שעשינו במשך כל השבוע (ולכן שרים לכבודו); הוא הפותר את התיק"ו, והוא העתיד לבשר על בואו של המשיח, כשתפקידו יהיה להשלים את משימתו – להשכין שלום בינינו ולהכשיר את הלבבות אל אבינו שבשמים, כפי הפיוט המושר בהבדלה:

אִישׁ אֲשֶׁר קִנֵּא לְשֵׁם הָאַל
אִישׁ בֻּשַׂר שָׁלום עַל יַד יְקוּתַיאֵל
אִישׁ גַּשׁ וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ויקויים בנו:

     אִישׁ   תִּשְׁבִּי תַּצִּילֵנוּ מִפִּי אֲרָיות   תְּבַשְּׂרֵנוּ בְּשׂורות טובות
     תְּשַׂמְּחֵנוּ בָּנִים עַל אָבות         בְּמוצָאֵי שַׁבָּתות.

2. סיפורי אליהו

א. מעשה באחד שירד מנכסיו והיתה לו אשה כשרה, לסוף נעשה שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה, נזדמן לו אליהו זכור לטוב בדמות ערבי. אמר לו: יש לך שבע שנים טובות; אימתי אתה מבקש אותם – עכשיו או בסוף ימיך?... מה עשה, הלך לו אצל אשתו... אמרה לו: אמור לו – הבא אותן היום!... אמרה לו (לאחר שהתממשה הבטחת אליהו): אנו בכל מקום כבר מושך עלינו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד, ונתן לנו לשבע שנים, אלא בוא ונעסוק בגמילות חסדים בשבע שנים הללו... וראה הקדוש ברוך הוא דבריהם ובגמילות חסדים שעשו והוסיף להם טובה.

ב. מסופר על חסיד עשיר שהשתוקק לגילוי אליהו. התענה החסיד תעניות, טבל במקווה כך וכך פעמים, אך לא זכה לגילוי. בא החסיד אל רבו, וביקש ממנו להדריך אותו בהנהגות שיזכו אותו בגילוי אליהו. ענה הרב: לך לעיירה פלונית, ושם תזכה בגילוי אליהו. לקח העשיר את מרכבתו, ושם את פעמיו אל אותה העיירה. כאשר הגיע לשם, היה כבר סמוך לכניסת השבת; הוא נכנס לבית בו חיה אלמנה עם שנים עשר יתומים, וביקש לשבות שם. האלמנה הסכימה, אך הסבירה שאין מזון בביתה. העשיר הוציא את כל המטעמים ממרכבתו, והאלמנה והיתומים לא ידעו מחסור באותה שבת. כששב מבית הכנסת, שמע העשיר את האלמנה אומרת ליתומיה: "השבת הגיע אלינו אליהו הנביא"!

3. "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי כ"ז י"ח) 

בפרשתנו מעביר משה רבנו את שרביט ההנהגה אל יהושע; הוא סומך אותו בשתי ידיו ומעביר לו מהודוֹ. דור המדבר היה דור דעה, שהקטנה שבנשותיהם היתה גדולה מיחזקאל הנביא, והיו בהם שרי מאות ואלפים, ראשי שבטים, נשיאים ושבעים זקנים; ומכולם – נבחר יהושע בן נון, משרת משה הצנוע והנחבא אל הכלים.

במה זכה? גם באותו דור תמהו על כך, "זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" (בבא בתרא ע"ה ע"א). על מה מְצרִים זקני הדור? מפרש ר' חיים מוולוז'ין: לחמה יש אור עצמי, היא מקור האור. כך מרע"ה, היה איש א-להים, נבחר לגואל בטרם נולד, ובלדתו התמלא הבית אורה. אבל יהושע היה רק כפני לבנה. לירח אין מאור עצמי, שהרי הוא מקבל אורו מהשמש. ועל כך הצטערו וקוננו הזקנים שבדור: הלא אנו מוכשרים וחכמים כיהושע, ומדוע לא השכלנו לשקוד על אהלו של משה, לשמשו כיהושע, והיתה הגדולה לנו, ופנינו היו קורנים וזוהרים כלבנה במילואה!

ובאמת במה זכה יהושע מכולם? חז"ל השמיעונו שנתקיים בו הפס': "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ". יהושע מסמל את סוד ההתמדה והדבקות במטרה – "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג י"א). ויתרה מזאת, כאשר מרע"ה עלה למרום לקבל את התורה, עזב יהושע את המחנה – ובכך עזב גם את מקור המחיה שלו – את המן. הוא ליווה את משה עד למרגלות ההר, ונשאר שם, מצפה לירידתו. חיכה וחיכה.. 40 יום. נעשה לו נס, וירד לו מן לעצמו, כאות הוקרה לתלמיד המצפה לרבו. ומדוע עשה זאת? על מנת להיות הראשון שיראהו ברדתו, וכדי ללוותו כברת דרך אל המחנה –  אולי ישמע ממנו עוד אמרה, הדרכה, דין והוראה! ללמדנו שלא הכשרון הוא העיקר, לא החכמה וההברקה, אלא ההתמדה, העקשנות והנחישות. יהושע זכה להנחיל את התורה מיד אחרי משה, כאמור: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע".