בלוג יהדות חברה וקהילה

1. 'כופר נפש' ו'כופר תיבת נח'

שרש 'כפר' פירושו לכסות, למנוע ולהגן; נֹח כָפר את התיבה – כיסה אותה בזפת להגנה מפני המים; הכפורת – מִכסה המצפה את הארון; הכפור – מכסה את האדמה; הכפיר – הוא הארי, המנהיג האורב במסתרים לטרפו, והוא המגן על הלהקה; הכְפר – מכוסה באוהלים ונבנה ביסודו כדי להגן על האיכרים. ומכאן בהשאלה 'לכפר על עוון', לכסות על חטא ולנקות מאשם; בתהלים פעם כתוב: "פשעינו אתה תכפרם" (ס"ח ד'), ופעם: "כסית כל חטאתם" (פ"ה ג'). יום הכיפורים, אם כן, מגן על האדם ומונע מן החטא להשפיע. החוטא המחלל את הקודש מותיר אחריו חלל, ויש צורך בכופר, בזפת ובטיח כדי לכסות את החלל שנפער; וכשמשלמים 'כופר נפש', מבקשים לכפר ולכסות את החטא ע"י תשלום חומרי. ובפרשתנו 'כסף הכיפורים' – מחצית השקל – הוא "כופר נפש לה' ", תרומה סמלית שתמנע את הנגף. ומסכם רש"י יפה בפירושו לפס': "אכפרה בעד חטאתכם" (ל"ב ל'): 'אשים כופר וקינוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא'. ויש מדרש האומר שמשה מסר נפשו על ישראל, ואמר 'אכפרה' – הנני כפרה בעדכם, כפי שיאמר אח"כ: "מחני נא מספרך".

2. קרני הוד וקרני שור

ריבוי המשמעויות של השורש 'קרן' גרם למתרגמי התנ"ך ליוונית וללטינית שלא להבין כהלכה את הכתוב: "כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה"; ופירשו את הנאמר כקרניים ממש, והבינו כאילו כתוב; 'קָרן ראשו', צמחו לו קרניים; ובעקבות אי הבנה זו פיסל האומן מיכאל אנג'לו שתי קרניים לראשו של משה. ומסופר על יהודי שביקר לפני מספר שנים בכפר נידח באירופה, ותושביו לא האמינו שהוא יהודי, שהרי אין לו ...קרניים.

'קרן' – ברוב הכתובים בתנ"ך פירושה זיז גרמי מכוסה קרנית שבראש בעל חיים – קרן איל/שופר/שמן/ וכד'; ובהשאלה סמל לכח: "מגני וקרן ישעי" (שמ"ב כ"ב ג'). 'קרן' היא גם זיז ובליטה, כמו קרן המזבח. במעט כתובים משמעה 'קרן אור'. בלשון חז"ל נוספו הוראות כמו: קרן=פינה, קרן רחוב, קרן קיימת, יושבי קרנות, כתיבה על קרן הצבי ועוד. בימינו נוספו מלים מהמשמעות של 'אלומת אור', כמו: הקרנה, מקרֵן, קרנית ועוד.

רש"י בפירושו לפסוקנו מקשר יפה בין שתי המשמעויות של 'קרן': 'שהאור בולט ומבהיק כמין קרן'. המדרשים והפרשנים מסבירים את מקור 'קירון האור' שעל פני משה; ואומרים חז"ל: "בשעה שהקב"ה היה מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד"; ועוד מוסיפים, שכאשר היה משה במערה בנקרת הצור, נתן הקב"ה ידו על פניו שנאמר: ''ושׂכותי כפי'' (ל"ג כ"ב). תרגום 'יונתן': 'ומשה לא ידע כי התבהר זיו איקונין של פניו'. והרמב"ן מסביר מדוע פחד העם מלגשת אל משה: 'כי בצאת כל ישראל לראותו ראו קרני ההוד (ו)פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית, אולי חשבו שהיה שם כבוד ה', או מלאכי עליון עמדו ופחדו פן יפרוץ בהם ה' '. לעומתו רבי חיים בן עטר מסביר, שכאשר ציווה ה' את משה לכתוב בתורה שהוא "עניו מאוד", הלך משה וכתב "ענו" חסר יו"ד ,מרוב ענוותנותו; וכיוון שחסך אות אחת נותרה טיפת דיו בקולמוס, ומזה זכה ל"קרני הוד" מחמת ענוותנותו היתירה. ר' סעדיה גאון מדגיש, כי האור לא סר מפניו עד יום מותו, על כן "לא כהתה עינו ולא נס לחיו".

3. על מֶלח, מַלח וממולח

"וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ"(ל' ל"ה) – מה פירוש ממולח? לכאורה, השאלה מיותרת, שהרי רואים בעליל את השורש 'מלח'. ואולם ישנה מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בדבר הבנת המלה. ומפרש הרמב"ן: 'ממולח טהור קודש שיהא מלוח במלח סדומית כמו שאמרו [במסכת] כריתות (ו' ע"א) מלח סדומית רובע'. לעומתו מקבל רש"י את פרשנותו של אונקלוס המתרגם: 'מעורב, שיערֵב שחיקתן יפה יפה זה עם זה'. ומסביר רש"י שהחובלים נקראים מלחים, 'ע"ש שמהפכין את המים במשוטות, כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים'. מצד שני מסביר הרמב"ן, שחכמי הספנים נקראים מלחים 'בעבור שהם יודעים טעם הים כאילו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם'. יוצא שהרמב"ן עומד בדעתו כי "ממולח" כוונתו מלח, והיינו המלח שהיו מוסיפים בקטורת, ולא כפירוש אונקלוס ורש"י שהמרקחת נימוחה עד שלא יוכר הסם המעורב עם הסימנים האחרים. חוקרי הלשון מצאו שהמלה 'מַלח' יסודה בשפה השומרית ופירושה 'מי שמניע את האונייה'. והוכחה יש לכך בסיפור יונה: "וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ" (א' י"ג) – חותרים ע"י שמנערים במשוט ו'מערבבים' את המים; יוצא שאין לה קשר למֶלח הנמצא במי הים. בערבית המלה 'מליח' פירושה טוב, יפה ונאה; ולמשפחה טובה הדביקו את השם – אלמליח ('גודמן'). ואולי  הכינוי 'ממולח' – לאיש פיקח ושנון – בא לו, כי חכמתו 'מעורבבת', רוצה לומר, שלמד ממספר מורים במוסדות שונים, ושמע דעות נוגדות; שקרא מגוון חומרים, ביקר במקומות אחדים ופגש טיפוסים שונים, ולא רק חכמים מאסכולה אחת. נחשוב על דמותו של יעקב אבינו ועל כל התהפוכות (שינויים ו'ערבובים') בחייו – הוא ה'ממולח' בה"א הידיעה! ולכן הוא שׂר  א-ל', ואנו,  'עם ממולח', נקראים על שמו.

ב. מדרשים על מעשה העגל

1. רבי נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, עמד לו משה מפייס את האלהים.

אמר: רבון העולם! עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם?! העגל הזה שעשו, יהיה מסייעך, אתה מזריח את החמה, והוא הלבנה.
אתה הכוכבים, והוא המזלות. אתה מוריד את הטל, והוא משיב רוחות. אתה מוריד גשמים, והוא מגדל צמחים. אמר הקב"ה: משה! אף אתה טועה כמותם, והלא אין בו ממש?! אמר לו: א"כ למה אתה כועס על בניך?! "למה ה' יחרה אפך בעמך"?!

2. למה מזכיר את שלושת אבות?

"זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" (ל"ב י"ג).

למה מזכיר מרע"ה את שלשות אבות? אמרין רבנן: אמר משה: אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם, שנתן נפשו לכבשן האש לישרף על שמך, ותצא שריפתו לשריפת בניו. ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק אביהם, שפשט צווארו ע"ג המזבח לישחט על שמך, ותצא הריגתו להריגת בניו. ואם גלות הם חייבין, זכור ליעקב אביהן, שגלה מבית אביו לחרן, ויצאו אלו באלו. [לפיכך אמר] "זכור לאברהם ליצחק ולישראל".

3. "פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת" (ל"ד א')

הפסולת שלך היא ומשָם העשיר משה. אמר הקב"ה: דין הוא שיטוֹל אותן פסולת – משה. למה?

אלא, ישראל שלא נתעסקו במצוות, נתתי להן כל טוב ארץ מצרים, שנאמר (שמות י"ב): "וה' נתן את חן העם", והעשירו, ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף, יהא עני?! אתן לו את הפסולת שיעשיר.

ג. הקראט יסודו ב-'גֵרוֹת'

הקטנה שבמטבעות היא ה-'גֵרה', והיא חלק העשרים של השקל בערכה ובמשקלה. על הפס': "עשרים גרה השקל" (ל' י"ג) כותב הראב"ע: 'ואלה הגֵרות גרגרות חרובים הם'. לגרגרי החרוב ישנה תכונה מיוחדת: לכל גרגר, ובכל הפירות של החרובים, יש משקל אחיד; והשקל היה שווה 20 גרגרי חרוב (וי"א שגם ה-'אגורה' משורש זה, ושימשה כיחידת שכר לפועל; וכן המלה 'גרעין'). המלה 'גרות' עברה בימי הביניים לשפה הערבית ושם נסתרסה ל-'קיראט', ומכאן נתגלגלה ל-קראט (karat) לרוב לשונות אירופה, כאשר לראשונה עברה בצורת keration ליוונית. ומאז משקל היהלומים, הזהב ואבני חן אחרות נמדד בקראט, שהוא 200 מיליגרם; לדוגמה: תכשיט זהב 18קראט מורכב מ-75% זהב טהור ו-25% מתכות אחרות המכונות 'תוספים'. נראה שהמלה 'גרה' נתנה לאנגלית את המלה =grainגרעיני חיטה שהיוו יסוד לשקילה מינימלית, וממנה נוצרה המשקולת הקטנה - גרם .