בלוג יהדות חברה וקהילה

סבי כמוהר"ר יחיא אלאביץ' היה בן מארי סאלם בן מארי סעיד בן מארי יחיא אלאביץ' הדיין בן מארי שלמה. כשבא ר' יעקב ספיר לחקור את יהדות תימן, פגש במארי סעיד אלאביץ', בנו של מארי יחיא אלאביץ' (הראשון), אשר סיפר לו על אביו מארי יחיא שהלך עם ר' ברוך (שליח אשכנזי מא"י) לחפש את עשרת השבטים. ר' ברוך נהרג ומארי יחיא נעלם ולא נודעו עקבותיו.[1] מסופר עליו שפעם באו אליו הציבור שיתפלל על הגשמים, והוא נשא כפיו השמימה כחוני המעגל שאמר בשעתו, לא אזוז מפה עד שתתמלא בקשתי. אמנם נעשתה בקשתו וירד גשם אך כמה טיפות נשרו לתוך עיניו והוא התעוור בעין אחת, וראו בזה כעין עונש מן השמים על שהתריס כלפי מעלה.

סבי למד בצעירותו אצל מארי אברהם אלקארה[2] ואח"כ היה תלמיד-חבר למארי יחיא אלקאפח. בצעירותו נקרא לשמש כרב בבית הכנסת של משפחת פנחס,[3] וגם כאשר התחתן עם סבתי רומיה ממשפחת גיאת, המשיך לגור בביתם. עד לעלותנו ארצה קראו לחדר שבו התגורר החדר של בית אלאביץ'. לאחר מכן ביקשו בני משפחת מסורי ממהרי"א להיות רב בבית הכנסת שלהם. מהרי"א מצא שם ציבור מעורב, ומאחר שלא היה יכול להנהיג שם נוסח רמבמ"י הוא אחז בדרך של פשרה, כגון: אמירת כתר במוסף במקום נקדישך,[4] והכול עשה כדי שלא לעורר מחלוקת.[5] לאחר פטירת מארי יחיא יצחק בחודש סיוון בשנת תרצ"ב נבחר לחכם באשי (כשעל ידו עוזרים הרב עמרם קרח והרב חיים משרקי), ומיד הוציא שני כרוזים הקוראים לציבור להתאחד ולהתרחק ממריבות. מהרי"א כיתת רגליו והלך לדרוש גם בבית הכנסת אלאוסטא שהיא מעוז נוסח השאמי בצנעא כידוע. כשנשא בתפקידו זה, היה ר' יהודה סיאני נושא כליו, והיה מלווה אותו כשהוא רוכב על החמור.

בתמונה: מארי יחיא אלאביץ' (מימין) ומארי סאלם אלג'מאל בשעת לימוד (צילום: הרמן בורכרט)

סבי מהרי"א בנה בית אבנים ברחוב הנקרא אלצולבי, בית אחד שבו גרנו (כשכל בית אב היה לו חדר נפרד והמטבח משותף) והבית השני שבו עבדו אבי ודודי שמואל בצורפות ודודי עזרי בשענות. סבי אהב פרחים, ובחצרנו היה מגרש מלא עצים ופרחים. לסבי מהרי"א הייתה אימא שנשארה אצל אחיו שלמה שהמשיך לגור בבית אביו (הייתה לו גם אחות שנשארה שם). בדרכו לבית הכנסת היה סבי עובר דרכה (אף שבכך האריך את דרכו באופן משמעותי) כדי לכבדה ולומר לה שלום. היא הייתה מתפארת בו ואומרת עליו: "יש לי מרגלית".

סבי היה כליל השלמות הן בלימודו המעמיק, והן במלאכת הצורפות. הוא שנא את השטחיות והיה קנאי לאמת. כדרכם של רבני תימן, גם מהרי"א מסר שיעורים בערבים, בלילות וכמובן בשבתות. בשיעוריו הוא נשא ונתן בהעמקה בעולמה של תורה – בתחילה בגמרא ולאחר מכן בהלכה. כשהיה מלמד גמרא, היה אומר נלמד קודם בלי רש"י, ואח"כ נשווה את הבנתנו עם רש"י. לעִתים היו שינויים בין הבנתם הראשונית לדברי רש"י ולא פעם נוכחו לדעת שהם כיוונו לשיטת הרמב"ם. קולו היה ערב, והוא היה בקי בספרי הרמב"ם ורס"ג בערבית. כשקראו איוב או שלוש מגילות קראו גם את התפסיר של רס"ג. מבית מדרשו של מהרי"א יצאו גדולי הרבנים כמו מארי רצ'א צארם, מארי סאלם קרח,[6] מארי דוד קאפח, אבי מארי משה ומארי יוסף צאלח (הזהב).

בתמונה: מארי יחיא אלאביץ' (באמצע) בעת עבודתו כצורף (צילום: הרמן בורכרט)

סבי זכה לכבוד גדול בבית הכנסת. כששמעו אותו מגיע לחצר בית הכנסת, מיד הושלך הס, וכל הנוכחים המתינו לו בדממה. בליל יו"ט שני היו נוהגים מתפללי בית הכנסת שלו יחד עם מתפללים מבתי כנסת אחרים ללוותו מבית הכנסת שלו עד ביתו עם מנורות אור בידיהם,[7] והוא היה הולך איתם למארי יחיא אלקאפח ושם היו נושאים ונותנים בהלכה. סיפר לי מארי רצ'א צארם זצ"ל שפעם כאשר ליוו את סבי לביתו הזמין את המלווים להיכנס לביתו. כשהשיבוהו שהכתוב אומר "הֹקַר רַגְלְךָ, מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ, וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה,יז), ענה להם כלשון הגמרא בחגיגה (ז ע"א): "התם בחטאות ואשמות".

סבי מהרי"א היה מנהיג נערץ שנשא את עול הציבור על כתפיו. הוא פתח את הישיבה בבית הכנסת בית צאלח שנסגרה בשנות הרעב.[8] גדולי הרבנים התוועדו שם ודנו בנושאים שונים. בנוסף, היו באים אליו הביתה רבנים שונים שהיו להם שעות קבועות והיו שואלים אותו בהלכה. מלבד זאת הוא היה אב בית דין והיו באים להישפט לפניו. הוא עסק בשחיטה ובכל לילה היה קם לשחוט.[9] המנהג בתימן היה שהשוחט היה מקבל חתיכת בשר, אך הוא היה שולח אותה להגאון מהר"י אלקאפח. מלבד זאת גם עסק במלאכת מילת ילדי ישראל. בשנה האחרונה לחייו סירב למול מרוב חולשתו. למרות סירובו של סבי, הייתה משפחה אחת שהתעקשה שרק הוא יהיה המוהל, ואף אמרו לו "תמול אתה, ואפילו ימות התינוק...".

פעם שאלו את סבי מדוע איננו כותב ספר, ענה: "תנו לי דקה אחת זמן". אף על פי כן הוא השאיר הערות על "משנה תורה" להרמב"ם ועל הש"ס, הערות ברס"ג על תהלים ועל ספר איוב, ועוד הערות במקומות שונים. כמו כן מאות תשובות ענה לשואליו מכל קצוות תימן, והיה משאיר העתק אצלו. במשך השנים הצטברו תשובות אלה לכמה שקים. דודי המנוח ר' שמואל הכין אותם לפני שעלה לארץ ישראל, אולם דודי המנוח הרב עזרי שעוד נשאר בתימן, אמר לו שהוא יביא אותם אתו. דודי הרב עזרי עלה לאחר כחצי שנה, כי היה צריך להישאר עד שאחרון היהודים בצנעא יעלה (כמו שאכתוב לקמן), ואולם עד היום איננו יודעים מה עלה בגורלם של התשובות הנ"ל, ועל זה היה דוה לבנו ועל אלה חשכו עיננו, שהיא אבדה לכל עם ישראל לדורות.

ידוע לנו שהרב יוסף עמר ז"ל[10] ביקש מסבי להעתיק את התשובות. לאחר שנפטר הרב יוסף עמר ביקשתי מבניו לחפש אצלם את העתק התשובות, אך הם לא מצאו מאומה, לקיים מה שנאמר (איוב יב,ב) "וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה". עם כל זה, שרדו מספר תשובות שהועתקו בשו"ת גנזי מלכים למארי יחיא עומיסי ופורסמו ב"מכמנים מחשיפת גנזי תימן" של מר יהודה לוי נחום ובספריהם של הרב שלום עוזירי, הרב שלום גמליאל, ורבי שלום רדאעי, זכרונם לברכה ועוד.

מהרי"א התמחה במדעים שונים. גם בחכמת התכונה (אסטרונומיה) קנה לו שם של מומחה. מומחיותו ובקיאותו של מהרי"א בחכמת האסטרונומיה לא הצטמצמה בין חכמי היהודים. גם חכמי המוסלמים שמעו את שמעו, ואפילו חכם מוסלמי מהג'אמע (מסגד) שלהם היה בא למהרי"א ללמוד אתו חכמה זו.[11] יש לציין שאמנם הרמב"ם כתב כמה פרקים בעניינים אלו, אך רבים מדלגים עליהם כי אינם מתמצאים בחכמה הזאת.

מהרי"א פתר שאלות בגיאומטריה ואלגברה, ולפי דבריו איננו יודע אם קדמו אדם בפתרונן, כגון: בעיות אלגוריתמים, ומציאת אורך צלע שלישית של משולש שנתונות שתי צלעותיו.[12] הוא היה בקי בשפה הערבית על מכמניה וידיו רב לו גם באנגלית ובטורקית שהיו לשונותיהם של מושלי הארץ באותם הימים. גם מלימוד אומניות שונות לא משך ידו, והיה מתעניין לדעת כיצד מייצרים מוצרים שונים, כגון: זכוכית וסבון.

בתמונה: דף עם חישובים בגיאומטריה בכתי"ק של מוהר"ר יחיא אלאביץ'

גולת הכותרת בעיסוקיו הרבים של סבי היא בקיאותו בחכמת רפואה. לסבי היו שתי בנות שנפטרו תוך חודש. מאז החל להתעמק בחכמת הרפואה ואף טרח והשיג ספרי רפואה קדומים – גם של חכמי היהודים וגם של חכמי המוסלמים. לסבי הייתה משחה (מרהם) מיוחדת לפצעים, טיפות לעיניים, משחה שהייתה ממיסה פוליפים באף והם נופלים מאליהם,[13] ועוד רפואות למחלות שונות. במיוחד התמחה בריפוי יולדות שהיו מקשות ללדת.[14] סבי דאג מאוד ליולדות והיה מצווה שיבואו ויודיעו לו אם הרפואה עזרה ומה מצב היולדת. פעם היה מעשה באחד שאשתו נרפאה בעזרת סבי, ובעלה לא טרח לעדכן את סבי שב"ה היא נרפאה, אלא רק ביום השמיני בא להזמינו למול. סבי כעס עליו ואמר: "כיצד לא עדכנת אותי שאשתך נרפאה?! דע לך שאני לא ישן לילות בגללכם...".

סבי ריפא לא רק את אלה שנמנו על בני חבורתו אלא גם את אלה שהתנגדו לו בזמן המחלוקת הידועה. פעם חלה בנו של יהודי אחד מהפלג השני. אותו יהודי נמנע מללכת לסבי. אולם כשהגיעו מים עד נפש הלך לסבי בעל כורחו. סבי הוכיחו על שלא בא מוקדם יותר וחיכה עד שמצב החולה החמיר כל כך. מאחר שכבר היה בלתי אפשרי להביא את הילד לסבי, הלך סבי עם אבי הילד לביתם. סבי נתן לילד תרופה, וכל יום היה מבקר את הילד בביתו ומתעניין בשלומו עד שהבריא. שנים חלפו והילד הגיע לפרקו. הילד שזכר לסבי את החסד שעשה עמו, אמר לאביו: "מסדר הקידושין יהיה רק מארי יחיא אלאביץ' שריפא אותי, ואם לא – אין חתונה". וכך היה, סבי קידש לו, דבר שהיה יוצא דופן בזמן המחלוקת באותם הזמנים.

סבי לא רצה לקחת שום תמורה על הרפואות שנתן. פעם מישהו הפציר בו לקחת לפחות חלק ממה שהביא, אך סבי לא הסכים, וזרק את הכסף מהחלון. גם בזמננו, לאחר שנפטר סבי וגם אבי, המשיכה סבתי מנוחתה עדן לרפאות כפי שהייתה רגילה, וזכורני שהיה תור עד המדרגות כדי לקבל טיפות עיניים.

ידוע הסיפור שמוסלמי אחד היה מלא שחין, והוציאו אותו מחוץ לצנעא מחשש שמא ידביק את תושבי העיר. סבי לבש מעיל עור שכיסה את כל גופו וריפא אותו מרחוק.

פעם סיפר לי אחד ממשפחת בוסאני שאִמו הייתה חולה מאוד, והרופאים אמרו שנותרו לה רק ימים ספורים לחיות, מאחר ש היה לה גידול בראש. באו לסבי והוא ציווה להטבילה בתוך מים רותחים כמה שתוכל לסבול. המים שאבו את כל המוגלה מראשה והיא חייתה עוד שנים רבות.

עוד אספר שכאשר עברתי ניתוח ברשתית העין, כל יום היה בא המנוח שלמה מנצורה מעמראן לבקרני. כששאלתי אותו מדוע הוא משתדל וטורח כל כך, ענה לי שהוא רוצה לגמול על מה שעשה לו סבי. בילדותו הוא חלה מאוד, ואביו בא לצנעא להתייעץ עם סבי מה לעשות. סבי ביקש שיביאו אליו את הילד, אך אבי הילד ענה שהוא אינו יודע אם הילד עדיין יחיה. סבי נתן לו תרופה שלא עזרה, וכשחזר אבי הילד לצנעא, אמר לו סבי שחייבים להתאמץ ולהביא אליו את הילד. עוד בטרם הגיע הילד אל סבי, סבי זיהה את המחלה ורקח לו רפואה מיוחדת, והילד נשאר בצנעא עד שריפא אותו.

כשחלה דודי הרב עזרי זצ"ל בעיניו והיה זקוק לבצע ניתוח, השתדלו בעבודו שני תלמידי סבי בירושלים: הרב שלום סרי זצ"ל ומר אברהם ב"ר יוסף צדוק הזהב ייבדל לחיים טובים, והביאוהו לד"ר טיכו שהיה רופא עיניים מפורסם. מאחר שקופת החולים לא נתנה "טופס שבע-עשרה" מחוץ לאזור המגורים, החליטו שניהם להתחלק ביניהם בממון, ולבצע מגבית בין החברים. כשהביאוהו לד"ר טיכו שאל אותם מי הוא היהודי הזה. בתחילה לא נקבו בשמו ורק ענו לו שמן הסתם הוא לא מכיר את המשפחות התימניות. אך כשהפציר בהם, אמרו לו שהוא ממשפחת אביץ'. כשנודע לד"ר טיכו שהוא בנו של הרב יחיא אלאביץ' הוא החליט לרפאותו בחינם. מסתבר שד"ר טיכו קרא בספר גרמני שסבי היה מרפא בחינם. לקיים מקרא שכתוב: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" (קהלת יא,א).

יש עוד הרבה סיפורים על אנשים שניצלו בזכות רפואותיו, ותקצר היריעה מלספר. סבי זכה לכבוד גדול הן בקרב הקהילה היהודית והן אצל המלך שהיה אומר לו: "אנא יחיא ואנת יחיא – נמות ולא נחיא" (=אני יחיא ואתה יחיא – נמות או נחיה, והכוונה שידידותינו חזקה ותמיד נהיה יחדיו).

גם משפחת עמר היו ממוקירי סבי. משה עמר נסע להודו ומשם שלח מכתב לסבי ושאלו אם הוא צריך משם חומרים לעבודתו. לבסוף שלח לו אנייה שלֵמה עם מצרכים מיוחדים לעבודת הצורפות. כאשר כשחלה סבי, שלח לו יהודה עמר (אחיו) ארגז אשכוליות והוא שלח לו מכתב תודה על כך. המשפחה הזאת הייתה מבקשת מסבי לעלות לארץ ישראל אך ביודעו את המצב הרוחני שהיה אז בארץ ענה שא"י קדושה אך תושביה צריכים שיפור. סיפר לי המנוח ר' מוסא בדיחי שהיה סבי אומר: "ארץ ישראל היום בצנעא". הרבנים בתימן ידעו את המצב בקיבוצים וכל מה שנעשה בארץ, ובימי השואה אף היו נקהלים להתפלל על היהודים

האימאם יחיא שהיה אדוק בדתו, גזר כמה גזרות על היהודים.[15] בעקבות מעשה הוא התיידד עם סבי ושינה את טעמו. וזה היה סיפור המעשה:

האימאם קיבל חרב מיוחדת, מתנה מחו"ל, והיא הייתה יקרה מאוד בעיניו. לימים נפלה החרב ונשברה. ביקש האימאם מעבדיו לתקנה אולם הם ענו שרק אצל היהודים ימצא צורף מומחה שיוכל לתקנה ואף הציעו לו ללכת אל סבי. האימאם קרא לסבי וציווה עליו לתקן את החרב, ואף הוסיף ואמר שאם הוא לא יתקנה – אחת דתו להתאסלם. סבי ענה שהוא ישתדל אך הוא אינו יכול להבטיח, שהרי הכול בעזרתו יתברך. מספרים שסבי הסתגר שלושה ימים בחדרו ועמל על תיקון החרב. בימים כתיקונם היו באים אל סבי כמה רבנים בשעות קבועות כדי לשאלו בהלכה, אולם בימים אלו הוא לא קיבל קהל, כדי שיוכל להתרכז בעבודה. לאחר עמל רב הצליח סבי לתקן את החרב, והחזירה לאימאם. האימאם שמח שמחה גדולה שהחרב תוקנה באומנות, וכעת היא אף יותר חזקה ממה שהייתה קודם לכן. מאז נרקמה ידידות בין האימאם ובין סבי.

דא עקא, הידידות הזאת גרמה לקנאה מצד אנשי הדת המוסלמים אשר חיפשו להעליל עליו כל מיני עלילות. הנה שתי עלילות לדוגמה:

1. פעם אחת העלילו על סבי שהוא חטא כנגד האיסלאם באחת מאמרותיו. האימאם זימן את המעלילים ואת סבי ועימת אותם. כששאל האימאם את סבי האם נכון הדבר שאמרת כך? ענה סבי שאכן הוא אמר את הדברים האלה, והראה להם שדברים אלו כבר כתובים בספרי האיסלאם. האימאם גירש אותם בנזיפה באומרו: "יג'י יהודי יעלמכום?!", כלומר: יבוא יהודי ילמד אתכם?!.
2. פעם אחרת העלילו על סבי שבאמצעות רפואותיו הוא גרם לשיתוק של ילד מוסלמי רק מפני שהוא מוסלמי. מה עשו. שיתפו את משפחת הילד ושכרו עדי שקר להעיד נגד סבי. מוסלם אחד שלמד אצל סבי אסטרונומיה[16] נחלץ לעזרת סבי, הלך ישירות לילד המשותק ושאלו "כמה זמן אתה משותק?" ענה הילד: "אני נולדתי משותק". כששמע זאת האימאם פנה לסבי באומרו: "ה' עמך!".

האימאם ניסה את סבי בכמה הזדמנויות ובחן את מידת יושרו. בסופו של דבר, מסר האימאם לידיו את בית החרושת למטבעות, וסבי שמח שכעת יוכלו עשרות משפחות יהודיות להתפרנס שם בכבוד.

האימאם יחיא נהפך לחסיד אומות העולם. כשרצו להתפרע ביהודים היה אומר: "היהודים הם תחת חסותי, ואני אחראי עליהם". כשהיו מנסים להעליל על היהודים עלילות שווא הוא היה מייעץ לסבי היאך להינצל מהם. ידידות זו נמשכה גם עם אבי זצ"ל (בתמונה) אשר מילא את מקום סבי במשך תשע וחצי שנים עד שנפטר ממחלת הטיפוס. לאחר מות אבי שאל האימאם אם יש לו בן, וכששמע שיש לאבי בן קטן, ביקש שיביאו אותי אליו בכל פעם שהיו עולים לדרוש בשלום המלכות בחגים. עוד זוכר אני שהכינו אותי לקראת הפגישה עם האימאם ולימדו אותי כיצד להשתחוות ולנשק את ברכיו.

בתמונה: איגרת שלומים ותשובה בהלכה בכתי"ק של מוהר"ר יחיא אלאביץ'

פעם נשות המלך וכלותיו הזמינו אצל סבי כמות גדולה של תכשיטים מיוחדים. סבי הכין את התכשיטים לפי בקשתן ומסר אותם להן. את התכשיטים הן הניחו בתוך ארגז מיוחד, ובינתיים שכחו מקיומם. לאחר שסבי נפטר התרגשה צרה על משפחתנו כי באו הנשים לתבוע את התכשיטים מאבי. מדובר בסכום כה גדול שגם אם ימכרו את ביתנו הוא לא יגיע לערך התכשיטים. אבי ענה להם שהוא יודע בוודאות שהן קיבלו את התכשיטים, אך שום דבר לא עזר. בצר לו נדר אבי שאם ה' יציל אותו מהצרה הזו הוא יזמין ספר תורה. בסופו של דבר הייתה אישה אחת שרצתה להזמין תכשיטים דומים לאלו של נשות בית המלך וביקשה מהן לראות אותם. היא ביקשה מהן שיחפשו שוב אולי ימצאו את התכשיטים, ואכן התכשיטים נמצאו בארגז. המלך אמר לאבי: "סמחנה יא מאשה", ותרגומו: מחול לנו, הוי משה. לאחר כמה חודשים נפטר אבי. אמרו, אולי הוא נפטר בקיצור ימים מפני שעדיין לא הספיק לקיים את נדרו, ולכן הזמינו מר' סעיד יצחק ספר תורה והעלו אותו לארץ ישראל (כמו שיסופר לקמן).

ביום שנפטר אבי הוא ביקש שאמו תבוא אליו. היא עזבה את עיסוקיה ובאה אליו מיד. אמר לה אבי: "אני הולך היום, ואני מוסר לך את ילדיי". אמו יצאה מחדרו בצעקות, ואכן אבי נפטר באותו יום (אסרו חג של פסח תש"ד). סבתי הייתה בוכה ללא הפוגה, עד שבא אליה מלאך בחלום ואמר לה שאם לא תפסיק לבכות ייקחו ממנה עוד בן.[17] סבתי אכן הפסיקה לבכות, אך מאז היא נהייתה צולעת. סבתי זאת זכתה לאריכות ימים, עלתה לארץ ישראל, ונפטרה בת 105. יהי זכרה ברוך.

עוד זאת אספר על התלאות והצרות שעוללו לנו הארורים בתימן, וברוך המציל מכל צרה האל המושיע שהושיענו מידם. כאמור, האימאם יחיא היה חסיד אומות העולם והגן על היהודים, ובזמנו היהודים היו מוגנים. אך גברו עליו שונאיו וקשרו קשר נגדו. בין הקושרים היו אלוזיר ורייס ג'מאל, ולמרבה הפלא גם צאלח אלצ'אהרי היהודי. כשיצא המלך לטייל עם שני בניו ועם שר החוץ שלו עבדללה אל עמרי, ארבו להם הרוצחים והרגו אותם. בנו אחמד שהיה בתעיז ניצל. מה עשה. גייס חיילים שהיו נאמנים לו וציווה לרצוח כל מתנגד, ואף התיר לחייליו לשדוד את בתי הערבים בצנעא. אך דא עקא, חייליו שדדו גם את בתי היהודים, והתחילו בעמראן ושיבאם. כששמעו זאת יהודי צנעא הם התכוננו לבאות. בבתינו היה מטבח עם שלושה תנורים ובצדם מחסן שבו אחסנו את כלי המטבח. החבאנו במחסן את כל דברי הערך שלנו, והשארנו בחוץ רק כמה עורות שיהיה לבוזזים מה לקחת. לאחר מכן אטמנו וטייחנו את המחסן לבלי היכר, ובנינו עוד תנור לצד שלושת התנורים. ביום שבת בבוקר נכנסו השודדים לקאע אליהוד (רובע היהודים שסבי דאג להקיף אותו בחומה מתוך דאגתו לשמירת ההלכה לשם עירוב). כשיצאנו מבית הכנסת ראינו אותם, ועוד לפני שקידשנו אספנו בגדים, כלי מיטה וכו' וזרקנו אותם לבור יבש שהיה לנו בחצר. השודדים פנו בתחילה לביתו של סעיד חבשוש שהיה עשיר גדול. סעיד חבשוש שלח את שתי נשיו זה מכבר, והוא נשאר לבדו בביתו לראות מה ילד יום. כשראה אותם מרחוק, מיהר סעיד ללבוש בגדים מטולאים, וירד למטה. כשראו אותו השודדים, שאלו אותו, היכן חבשוש, והוא ענה להם תחפשו אותו למעלה, את הכלב בן כלב. וכך הצליח סעיד למלט את נפשו. אנחנו שהיינו שכנים של סעיד חבשוש ראינו מחלוננו איך שמגלגלים את כל החביות וגונבים את הרכוש שלו לכיוון העיר צנעא.

לאחר מכן הגיעו השודדים לביתנו. השודדים דפקו על השער בחוזקה, איימו עלינו ואף ירו. דודי המנוח ר' שמואל פתח להם את השער, והם שדדו כל מה שראו. נדהמנו שגם אותנו, את הילדים, הם הפשיטו מבגדינו, ולא הבננו מה ראו על ככה. אחד מהם שהכיר אותנו פנה ישר לנברשת יפה שהייתה לנו, ורצה לקחתה. אך דודי אמר לו: "אם תרצה להרוג אותי, תהרוג, אך בשום פנים ואופן אל תיקח את הנברשת", והוא עזב. הייתה לנו בעיה כיצד להציל את הספרים הרבים שהיו מאוחסנים במחסן גדול ותת-קרקעי. מה עשינו. כיסינו את המחסן והושבנו עליו את סבתי, והיא בראות אותם התחילה לצעוק שהיא חולה ואינה יכולה לקום. יותר מאוחר מחשש למקרים דומים, בעצת דודי הרב עזרי שלשלנו הרבה מן הספרים לבור היבש שהיה לנו בחצר ולאחר זמן העלינו אותם. ספרים רבים נשארו בתימן ורק חלק קטן ממה שהיה לנו העלה דודי המנוח הרב עזרי לארץ ישראל. כשהגענו ארצה אמרו לדודי בסוכנות שהספרים נשרפו, והכול בדוי.[18]

עלילה שניה שהייתה בזמננו ידועה בשם "קתל אלבנאת" (=הריגת הבנות).[19] בשבת אחת בשעת הצהריים, בשעה שרוב היהודים ישנים בבתיהם או לומדים בבתי הכנסת, נראו בשכונתנו (אלצולבי) זונה ערבייה עם הלקוח שלה ויחד אתם שלוש ילדות ערביות קטנות. הם נכנסו לחצר של סלמון כסאר והסיתו ילדה אחת לשחק על העץ שבחצר, ואמרו לשתיים הנותרות להחזיק בגלגל שמעלים בו מים מן הבור שהיה תקוע בחצר, ואז סיבבו את הגלגל והפילו שתיים מהן לבור. אמותיהן של הילדות באו לשכונת היהודים לחפש את בנותיהן, ואז נתמלא כל הרחוב בערבים שצעקו שהיהודים הם שהפילו את הבנות לבור. כל מנהיגי הקהילה נלקחו לבית הסוהר, ביניהם דודי המנוח הרב עזרי, בני משפחת משרקי, חיים מתניה בדיחי, ניסים ערוסי ואחדים ממשפחת סרי שהיו שכנינו. המנוח יחיאל בן דודי היה מעלה לאביו אוכל ונשארו שם תקופה ארוכה עד שהבת השלישית סיפרה את האמת ורק אז שחררו אותם.

חכמינו אמרו[20] "כל דעביד רחמנא לטב עביד". ואכן העלילות הללו דרבנו את היהודים למכור את נכסיהם כמעט בלא מחיר ולעלות ארצה. דודי המנוח הרב עזרי (בתמונה) היה ממונה גם מטעם המלכות כפי שהיו סבי ואבי, ואף הייתה לו סמכות להכניס לבית הסוהר וכיוצא בזה. הוא גם היה ממונה על רישיונות העלייה (=רוּכְסַה) שחולקו הן ליהודי צנעא והן ליהודי הערים הסמוכות שבאו לצנעא. מאחר שכך, דודי מארי עזרי נשאר בצנעא גם כשרוב התושבים עזבו בדרכם לארץ ישראל. יחד אתו נשארו גם חיים מגארי כהן ואהרן משרקי, ובסופו של דבר הטיס אותם המלך לעדן באווירון.

דודי המנוח ר' שמואל עלה לארץ ישראל עם סבתי אחרינו, כי אנחנו (אמי, אחותי ואני) באנו כשנה לפני כן. כשבאנו לארץ הקבילו את פנינו דודתי המנוחה יונה (=חמאמה) ובעלה המנוח חיים רחבי. הוא היה ירא שמים בתכלית, ועזר לדודתי המנוחה אלבנת (שנקראה לאחר מכן בתיה) שנישאה לגביר שרעבי וכן לאחיותי המנוחה יהודית ושרה שבאו לפנינו ואחר כך עזר לנו כשבאנו. גם כשבאו הדודים הוא בנה עבורם צריף בחצר, ובו עבדו והתפרנסו – דודי עזרי עבד כשען ודודי שמואל עבד כצורף יחד עם המנוח יחיאל צדוק.

לסבי היו כמה בנות, הראשונה נעמה הייתה נשואה למשפחת חבשוש שאביהם סלימאן חבשוש היה ידיד של סבי. לאחר שנים נפטרה ואחריה נישאה דודתי חמאמה לאחיו חיים חבשוש וילדה לו שני ילדים אך הילדים מתו ובעלה שהיה סוחר נרצח על ידי ערבים. אחיו ניסים הוכרח על ידי אביו ליבם אותה[21] ולאחר כחמש שנים נתגרשו ונישאה לסלימאן מסורי שגם נישואיהם לא הצליחו. סלימאן זה התבייש מסבי ולא גירש את אשתו, ורק בארץ ישראל התגרשו ונישאה להמנוח חיים רחבי שזו בשבילו הייתה האישה השלישית. דודתי חמאמה הוזהרה שהוא ממית את נשותיו אך היא אמרה "מה שיהיה יהיה". לאחר הנישואין היא חלתה במשך שנתיים והייתה בטוחה שזה סופה, אך היא שלחה לאבי שיזמין לה ספר תורה והתשלום לא יהיה מכספו של בעלה אלא מעבודת הרקמה שלה. ואכן אבי ביקש מר' סעיד יצחק לכתוב לו ספר תורה, ודוד אמי יוסף כהן עשה את הרימונים ושלח אותו לארץ ישראל והיא נרפאה. שלושה חודשים לאחר מכן נפטר אבי והיא עשתה את הספר גם לזכרו. לפני מותה דאגה דודתי חמאמה לחדש את המטפחות ולצפות את הרימונים (משמאל: תמונת הרימונים הנמצאים כיום במוזיאון ישראל). בתחילה היה הספר בשכונת נחלת אחים בירושלים וכיום הוא נמצא בבית הכנסת התימני "נווה שלום" בשכונת גבעת זאב בירושלים, לאחר שהועבר לשם בתיווכם ועידודם של הרב יוסף קאפח וד"ר אורי מלמד. אגב יש לספר, כי ברשות משפחתנו היה ספר תורה נוסף. כפי שסופר לעיל לאחר פטירת אבי הזמינו מר' סעיד יצחק ספר תורה והעלו אותו לארץ ישראל. הספר היה תקופה בבית-ים וכנראה שהתקלקל בלחות שהייתה שם. לאחר מכן הועבר הספר לרמת-עמידר על ידי דודי שמואל אבל הספר נשאר פסול ללא יכולת לתקנו.

אחרי שנולדו לסבי דודותיי נעמה וחמאמה נולד אבי משה והדודים עזרי ושמואל. דודי המנוח הרב עזרי מילא את מקומו של אבי לאחר מותו מטעם המלכות משנת תש"ד עד עלותו ארצה. כאמור לעיל, דודי הרב עזרי עבד כשען. איש לא לימד אותו את מלאכת השענות ולמד מעצמו. היה לו כישרון לתקן דברים. גם בבית חרושת למטבעות כאשר הייתה מכונה מתקלקלת היה מצליח לתקנה, וכן כשסבתי קיבלה מכונת תפירה לימד אותה כיצד להפעילה. הוא זכה לעלות לארץ והיה רב בית הכנסת ברמת-עמידר בבת-ים. לימים נקראה בית כנסת זו "אבי העזרי" על שם סבי.

דודי המנוח ר' שמואל (בתמונה) היה בעל מידות טובות והוא ירש מסבי את המומחיות בצורפות. כאמור לעיל הוא עבד עם אבי והיה לו לעזר, אהבה גדולה שררה ביניהם. גם הוא זכה לעלות לארץ ישראל, התפלל בבית הכנסת רמב"ם ברמת-עמידר ברמת-גן, והיה מחשובי הציבור. הוא היה מתפלל מוסף בראש השנה, היה אומר את הפיוט "יראים שלחוני" בליל כיפור והיה מרעיד את לבבות הציבור. שמועות בהלכה ששמע מסבי היו שגורות על פיו.

אחריהם נולדו הדודות אלבנת (בתיה) ושרה. הדודה אלבנת (בתיה) נישאה לגביר שרעבי. בנה עזרי נשא את נעמי בת דודי המנוח שמואל. הדודה שרה נישאה לחיים כסאר אלמצרי. בעלה עלה לארץ ולאחר כשנתיים עלתה גם היא עם משפחתו. הדודה שרה ילדה לו את שלום (שהתחתן עם אחותי שרה, ובנו משה נשא את לימור בתה של המנוחה רחל בת דודי שמואל), משה, יחיאל, ד"ר צמח וינון והבנות נעמי וציונה, הם מתגוררים ברחובות.

סבי השאיר צאצאים מרביצי תורה, לקיים מה שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. נתפלל להקב"ה שישקיף עלינו ממרום, ויהיה בעזרנו ויאיר עינינו במאור תורתו, וייתן בלבנו אהבתו ויראתו, ויטע שלום בינינו, כן יאמר בעל הרחמים.

כפי שכבר כתבנו, סבי מהרי"א נולד לאביו מארי סאלם, ואחיו היו ר' סלימאן ור' ישראל. לסלימאן היו שני בנים: טוביה ושלום, ושתי בנות: תורכיה שנישאה לר' אברהם עמראני[22] וחמאמה שנישאה לר' חיים נוני. אחיו ישראל בא לארץ ועבד בתחנת הניסיונות החקלאית, וכשעברה התחנה לרחובות עבר גם הוא לשם. אשתו הראשונה הייתה ממשפחת משרקי ונפטרה. ישראל סבל עד שהתחתן שנית עם לולה ריעאני והיא ילדה לו את שלמה, בנימין ודוד והבת מלכה שעברה לארצות הברית כעובדת משרד החוץ ושם התחתנה ונשארה שם.

בתמונה: ידיעה על פטירת מהר"י אביץ' שפורסמה בעיתון בערבית

והנה מקום אתי לספר מה ששמעתי מפי בתו של מורנו הרב יחיא אלקאפח הישיש הלוא היא המנוחה סעדה אשת המנוח ר' שלמה ושדי. על אף שהסיפור מפורסם,[23] מצאתי לנכון לכותבו היות ששמעתיו בעדות ישירה מפיה שהייתה נוכחת בשעת מעשה. והוא, כאשר אביה מארי הישיש הרגיש שקרבו ימיו, שלחו לקרוא לסבי באותה שבת פרשת ויצא לבוא אליו. סבי שהיה באמצע השיעור, הפסיק את לימודו והלך אליו מיד. כאשר הגיע אליו סבי, החלו ברכיו לרעוד, משום שראה שכבר אפסו הסיכויים לרפאותו. סבי נשאר אצלו עד שיצאה נשמתו וחזר לבית הכנסת מסורי כשעיניו זולגות דמעות, ואמר לכולם שכל אחד יכין הספד. זכות שניהם תעמוד לנו.

פרשה מיוחדת היתה לו לסבי עם מו"ר הגאון הרב יוסף קאפח. לאחר שנפטר מורנו הגדול הרה"ג יחיא קאפח, קירב סבי את נכדו הקטן (לימים הוכר כרב יוסף קאפח), חיתן אותו וכך הציל אותו מגזרת ההתאסלמות. היו שהציעו להבריח את הנכד לארץ ישראל, אך סבי התנגד לכך מחמת דאגה לגורלו. כך גם סיפר לי הרב אהרן קאפח בשם מהר"י קאפח עצמו.

מהרי"א היה נוהג ללמוד עם הנכד יוסף תלמוד ירושלמי,[24] דבר שהיה נדיר בתימן, וכך גם בזכותו נשאר לנו אותו מהרי"ק ענק בתורה וברמב"ם שחיבר חיבורים רבים כידוע, וממימיו אנו שותים בצימאון גם אנו וגם הדורות שאחרינו.

בהקדמתו לתהלים מזכיר מהרי"ק את סבי בעניין כתב היד של הרה"ג חיים כסאר זצ"ל ואלו הם דבריו:

כ"י זה היה גם בידי הרה"ג יחיא אביץ' זצ"ל שהיה רב ראשי בתימן ואחד מגדולי הרבנים שהכרתי. הוא היה בקי מאד גם בפירושי רבינו (הכוונה לרס"ג), והיה בעל מוח חריף ומהיר תפישה. הוא הרבה להעיר בשולי הספר על פירושי מלים בדברי רבינו ועל השואות ממקומות אחרים בתרגומו.

וכן הזכירו מהרי"ק בשאר חיבוריו, כגון בהליכות תימן,[25] שם כתב שהוא הנהיג "לחטט אחר שומן שתחת הקרום", וכן בפירושו על משנה תורה להרמב"ם בהלכות ק"ש,[26] בהלכות תפלין ומזוזה וספר תורה,[27] בהלכות ברכות[28] בהלכות תעניות,[29] ועוד.

הרב עמרם קרח ז"ל כתב עליו "בסערת תימן":[30]

הרב יחיא ב"ש אביץ' בנערותו למד תורה וגם חכמת התכונה לפני ה"ר יחיא אלקאפח ובשנת ה'תרס"ו (1906) קבע מקום תפלתו בבית כנסת אלמסורי והיה חזן ולומד שם. תלמודו בהבנה עמוקה ושונה בלשון קצרה. קלט וליקט ידיעות במקצועות חכמת הרפואה ורובם מפי שמועה, סמים ומיני רפואות לכואבי עינים ומחושי ראש וחולי מעים היו מזומנים אצלו. נותן מהם בלא מחיר לכל נצרך לשעתו מתנת חנם לעניים וגמילות חסד לעשירים. חכם ואומן במלאכת הזהב והכסף, לעשות כלים נאים ותכשיטין דקים תפארת מלכים ושרים. פרנסתו מצויה לו בריוח מעמלו ויגיע כפיו.

לאחרונה הוציאו לאור מכון מש"ה - לחקר משנת הרמב"ם את הספר "איש על העדה". בספר זה חידושי מאור הגולה הגאון כמוהר"ר יחיא אלאביץ' על משנה תורה להרמב"ם. עוד בספר תולדות חייו ומאמרים העוסקים במשנתו ובפועלו.

לעיון בתקציר הספר ולרכישה לחצו כאן

ביבליוגרפיה

[1]  אבן ספיר, ליק 1866, חלק א, דף צג.

[2]  מארי אברהם בן מארי יוסף אלקארה. ראה מה שכתב עליו הרב שלום קרח, איגרת בוכים, בית-שמש תשכ"ג, עמ' כא. וכתב עליו הרב יוסף קרח בזו הלשון (הובאו על ידי בנו הרב פנחס קרח, בתוך: אסופת מאמרים, קריית-ספר תשע"א, עמ' תקמה): "מ"ו אברהם הקדיש עצמו לתורה, והיה מלמד תורה לתלמידים גדולים כל היום, והעמיד תלמידים גדולים, מהם היה מהר"י אלאביץ, שהיה שם רבו נשא בפיו לתהלה ולתפארה, וכשנשאתי אשה מצאצאי מ"ו אברהם אלקארה כתבתי השמות בכתובה עד דור שלישי דהיינו עד בנו של מ"ו אברהם, כשלקחתי הכתובה להראותה למהרי"א, צוה עלי לכתוב כתובה אחרת ולכתוב בה גם דור רביעי בזה"ל בן כבוד מורינו ורבינו אברהם אלקארה. והיה מתהלל ברבו על פלפולו ודייקנותו בגירסא בגמרא, כפי מה שלמד מאביו כה"ר יוסף אלקארה. רוב לימודו היה בגמ' עד שכמעט היתה שגורה אצלו בע"פ. גם כה"ר עמרם קרח סיפר לי שלמד אצל מ"ו אברהם, והיה מקפיד שיהיה למודם שגור בפיהם בדקדוק, וכך עסק כל ימיו בתורה וזכה וזיכה את הרבים... זת"ל.

[3] ראה הרב אהרן קאפח בספרו יריעות אהרן, ירושלים תשס"ג, עמ' 34-33 סעיף ג: "בימי ילדותי כשישבתי לפני מו"ר הרה"ג דוד עואץ' זצ"ל, שמעתי מפיו, שמו"ר הגאון מהר"י אביץ' זצ"ל, בהיותו מתפלל ולומד תקופה מסויימת בביהכנ"ס "בית פנחס", הנהיג ללמוד תלמוד כל ערב שבת. ומיד לאחר השעור מתפללים מנחה ולאחריה מתחילין "מזמור שיר ליום השבת", ומתפללין ערבית. וערבו עלי הדברים. אולם לאחר זמן ביטל סדר זה המיוסד על הנהגה קדומה, מחמת איזה סיבה, והיא כתובה – כמוסה אצלי".

[4] ומצא לו מקור ברבנו חננאל על מסכת חגיגה, דף יג ע"ב.

[5] וראה הרב אהרן קאפח, עיונים בפסקי הרב יחיא קאפח זצ"ל, בתוך: מטוב יוסף, ח"ב (תשע"א) עמ' 129 הערה 36: "קודם שקבע ר"י אביץ' את מקום תפילתו ולימודו בבית אלמסורי ולאחר שעזב את בית אלאוסטא, התפלל ולמד בכמה מקומות, כמו בית מדרשו של רבו בתחלה, ו"בית פנחס"... אך אין בידינו לקבוע כמה שהה בכל מקום, מלבד אזכורו של ר"ע קרח שבשנת תרס"ו (1906) החל להתפלל בבית אלמסורי... שמעתי מזקנים, שבהזדמנויות שונות היה ר"י אביץ' אומר לרבו [מהר"י אלקאפח הישיש]: אשריך שהצלחת ליישם בבית מדרשך את הנהגותינו הלכה למעשה, אך אני אנוס הייתי פעמים הרבה להתאים עצמי להנהגותיה של בית כנסת זו כפי שמצאתים, בהיות שעיקר המתפללים שם היו בדרך אחרת".

[6] בתכלאל קדמונים (דפוס צילום, ירושלים תשכ"ד), הביא בשמו גירסאות ושינויי מנהגים, ראה לדוגמא: דף ל ע"ב, עב ע"ב, פ ע"א, פח ע"ב, קעב ע"ב. וראה לקמן בפסקים ומנהגים שבהם נהג.

[7] וכן העיד הרב אהרן קאפח בשמו של הרב יוסף קרח. וראה תיאור הקבלת פני הרב אצל הרב שלום גמליאל, אלג'אמע – המאסף, ירושלים תשמ"ח, עמ' 166–167.

[8] ראה דברי הגר"י קאפח בדבריו על מארי רצ'א צארום בסוף ספר חובות הלבבות (ירושלים תשל"ג), ונכפלו בכתבים ח"ב עמ' 1035.

[9] ראה הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים תשס"ב, עמ' 135: "השחיטה נעשית תמיד בלילה, לאור נרות של חלב, כדי שבשעות הבוקר המוקדמות יוצא הבשר לשוק בעודו טרי".

[10] מנקד התלמוד הבבלי על פי מסורת יהודי תימן. למד והתפלל אצל מהרי"א ובמהדורתו הזכיר גירסאות בשמו.

[11] כי כידוע גם המוסלמים מקדשים עד היום את החודש, בדומה למנהג ישראל שבאו עדים להעיד שראו את הלבנה בחידושה.

[12] למותר לציין שאין הכוונה למשולש ישר זווית ששם ניתן למצוא את הצלע השלישית באמצעות נוסחה המוכרת בשם "משפט פיתגורס".

[13] כיום מטפלים בזה בעזרת ניתוח.

[14] וראה עוד מה שכתב הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים תשס"ב, עמ' 213. שם הזכיר את השיקוי שהיה נותן סבי ליולדות מקשות ללדת. וכלשונו: "וזכור לברכה כמה"ר יחיא אביץ' ז"ל מגדולי הרבנים האחרונים של תימן שהיה בקי ברפואות טבעיות וכו'".

[15] היה זה לאחר גירוש הטורקים.

[16] אותו מוסלם היה פעם אצל סבי השני, אבי אמי, ר' שלמה הכהן. בדיוק באותו הזמן הגיע סבי מהרי"א, והמוסלם עמד מפניו. סבי ר' שלמה הכהן תמה על כך שמוסלמי עומד ליהודי, ולשאלתו ענה לו המוסלם: "צריך לשמור אותו בארון זכוכית שאיש לא ייגע בו".

[17] כדרך שמסופר בגמרא מועד קטן דף כז ע"ב.

[18] כפי שאמרו על ילדי תימן שמתו, וביניהם בן אחד לדודי עזרי.

[19] על עלילה זו ראה מה שכתב הרב יוסף קרח, בתוך יוסף שלום חובארה, בתלאות תימן וירושלים, ירושלים תש"ל, עמ' 214–215. תיאור מפורט ונרחב הובא אצל יהודה יצחק הלוי, מגלות לגאולה, חולון תשנ"א, עמ' 33–35.

[20] ברכות דף ס ע"ב.

[21] על מנהג הייבום שנהג הלכה למעשה בדור האחרון בתימן ראה א' גימאני, "הייבום בקרב בני תימן להלכה ולמעשה", בתוך: ממזרח וממערב: קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמערב ז', רמת-גן תשס"ד, עמ' 85–115.

[22] שהיה מלמד ילדים ב"מכתב" השני – בית מדרש שיסדו לאחרונה, שם לימד גם מארי יוסף קרח, בתקופה קצרה גם מארי יחיא אלשיך ועוד.

[23] ראה איגרת בוכים להרב שלום קרח (בית שמש, תשכ"ג), עמ' ל–לא; יוסף פרחי וירון סרי, "פטירת הרה"ג יחיא קאפח ('הישיש') על פי תיאור נכדו שלום ושדי (ושצֹי)", תימא יג (תשע"ה), עמ' 105–123.

[24] ראה הרב אהרן קאפח (לקמן עמ' 238), שהביא שמועה זו בשם הרב אברהם עוזירי.

[25] תשס"ב, עמ' 137; וראה לעיל בהערה 17.

[26] פ"א הערה כה.

[27] פ"ג הערה יד.

[28] פ"א הערה לג.

[29]  פ"א הערה יח.

[30] עמ' עה.