בלוג יהדות חברה וקהילה

בדורות האחרונים נוהגים בארץ ישראל להחשיב את ט"ו בשבט כחג בכך שלא אומרים תחנון בט"ו בשבט, באכילת פירות יבשים ובנטיעת עצים, ועוד. במאמר קצר זה נתייחס למסורת תימן בנושא.

ט"ו בשבט אינו חג בהיבט ההלכתי, בהסתמך על כך שט"ו בשבט מוזכר במשנה בתחילת מסכת ראש השנה כאחד מארבעה ראשי שנים, לעניין הפרשת תרומות ומעשרות מפירות האילן, כפי שא' באלול הוא ראש השנה למעשר בהמות. וכפי שא' באלול אינו חג במובן ההלכתי אלא ראש חודש, כך ט"ו בשבט אינו חג הלכתי. בהתאם לכך אין תפילה מיוחדת בט"ו בשבט כגון: תפילת מוסף בדומה לחגים מהתורה, אין חובת סעודה או הדלקת נרות או הוצאת ספר תורה בדומה לחגים מדרבנן כמו פורים וחנוכה.

תמונה: שוק פירות יבשים Pixabay

לכן הרמב"ם לא צירף את ט"ו בשבט לחלק המועדים בספרו משנה תורה, ועוד, הרמב"ם כלל את ט"ו בשבט בהלכות תרומות (פרק ה' הלכה י"א) וכן בהלכות מעשר שני. ועוד, בהלכות תפלה (פרק ה הלכה יד) כתב הרמב"ם "מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חדשים וחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית של כל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בתפלת ערבית". הרמב"ם אינו מזכיר את ט"ו בשבט כיום שאין נוהגים לומר בו נפילת אפים. ברור שלפי הרמב"ם בט"ו בשבט נהגו לומר את נפילת אפים.

ממקורות אלו עולה, שט"ו בשבט הינו יום לחקלאים בארץ ישראל, בו מתחילה עונה חקלאית חדשה בפירות האילן לענין הפרשת תרו"מ, ואינו חג במובן ההלכתי לכל עם ישראל, שכן אומרים בו תחנון בשונה מחגים, ואין תפילת מוסף או קריאה בתורה או תוספת בתפילה ובברכת המזון כמו על הנסים או יעלה ויבוא.

זו היתה המציאות בתימן עד הדורות האחרונים, ובכל שבע מאות סידורי תימן הקדומים עד לדורות האחרונים, כפי שמפורטים בספרי "מחקרים בסידורי תימן", לא מוזכר כלל ט"ו בשבט, לא בהלכות כמו חנוכה ופורים ולא במנהגי התפילה הקשורים ביום הזה. מהרי"ץ, גדול חכמי תימן, חיבר את הסידור המכונה "תכלאל עץ חיים" במאה הי"ח, והוא הכיר היטב את מנהגי ספרד והמקובלים כפי שהוא מפרט מאות מסידורי הדפוס הספרדיים והמקובלים. סידורו הוא הבסיס לנוסח הבלדי בתימן הנוהג עד היום בקרב יוצאי תימן והשפעתו רבה גם על נוסח השאמי, ואף הוא לא הזכיר את ט"ו בשבט לא בחלק המנהגים ולא בחלק של נפילת אפיים. הוא גם לא הזכיר באילו ימים לא אומרים את נפילת אפיים. משמע שגם במאה הי"ח, לא נהגו לחוג את ט"ו בשבט בתימן.

בהתאם למסורת קדומה זו ולפסיקת הרמב"ם, לא נהגו בתימן עד הדורות האחרונים לחוג את ט"ו בשבט כלל, שכן החלק ההלכתי המחייב, הפרשת תרו"מ בפירות האילן, נוהג רק בארץ ישראל ולא בתימן.

עד הדורות האחרונים לא ערכו בתימן טכס לאכילת פירות יבשים בט"ו בשבט, כפי לא ערכו מדורות בליל ל"ג בעומר, שני מועדים שפשטו בעם ישראל בהשפעת המקובלים. בתימן לא נהגו כמובן לנטוע עצים כמו בארץ, ונטיעת עצים הוא מנהג שהתפשט החל מסוף המאה הי"ט, ומיוחס מאוד לפעילותו של הרב זאב יעבץ. שעלה לישראל מרוסיה, וכדי לעודד את הציונות והעלייה, הביא עמו את המנהג של נטיעת עצים, ואף ארגן נטיעות רבות בארץ ישראל החל משנת תרמ"ד-1884 בעיר צפת. הוא זכה לקריאת מושב על שמו באזור השרון, מושב יעבץ, ולרחובות ברחבי הארץ, בעיקר בשכונות המזוהות עם הציונות הדתית.

רק בדורות האחרונים החלה להשפיע מסורת המקובלים וספר ה"שולחן ערוך" בתימן בנושא ט"ו בשבט, וחלק מיהודי תימן החלו לנהוג שלא ליפול אפיים בט"ו בשבט, ואף ללמוד תורה וקבלה ביום זה. ועדיין לא התפשט בתימן המנהג לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט, וכמובן שלא נהגו כלל בתימן לנטוע עצים.

בסידורי תימן, החל מסידורו של מהרי"ץ מהדורת הרב אברהם נדאף "תפילת כל פה", שהדפיס בירושלים בסוף המאה הי"ט, החלו להוסיף את המנהג שאין אומרים נפילת אפים בט"ו בשבט. כך גם בסידורי נוסח השאמי ובכל הקהילות המושפעות מספרות הקבלה התפשט המנהג שלא ליפול אפיים בט"ו בשבט. בארץ החלו לנהוג גם לאכול פירות יבשים.

ככל שהשפעת הקבלה היתה גדולה יותר על קהילות השאמי ויהודי שרעב ואזורים נוספים בתימן, כך נהגו יותר לא ליפול אפיים ביום זה וללמוד קבלה. בעיר עדן נהגו בסוף המאה הי"ט "בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות המנהג לקרות משנה פרק א' ממסכת ראש השנה ערבית ושחרית" (הרב שמואל בן יוסף ישועה בספרו נחלת יוסף, חלק המנהגים דף י' עמוד ב). משמע, שאף בעדן, עיר בה ההשפעה המערבית היתה הגדולה ביותר בתימן, נהגו רק לקרוא פרקי משנה אך לא מוזכר שנהגו לאכול פירות יבשים, והוא אף לא מזכיר להשמיט את נפילת אפיים בתפילה.

לאחר העלייה לארץ הוסיפו את המנהג לאכול פירות יבשים ונטיעת עצים. ועדיין בימים אלו, ישנן קהילות בעיקר הדרדעים, ואף רבים מקהילות הבלדי הנוטים לרמב"ם ופחות לשו"ע, שאינן נוהגות כמעט כלום בט"ו בשבט, והוא יום רגיל.
זכור לי בילדותי בבית אבא ובמשפחתי המורחבת (אנו נוהגים כמנהג בלדי הרגיל, לא שאמי ולא דרדעים) כי לא נהגנו בארץ לאכול פירות יבשים, לא נהגנו ללמוד קבלה בט"ו בשבט, אך כן נהגנו להשמיט את נפילת אפים בט"ו בשבט.

לסיכום, בתימן לא ראו בט"ו בשבט חג במובן ההלכתי, כיון שהוא יום לענין תרו"מ בלבד, וכיון שבתימן אין נוהגות מצוות התלויות בעבודות האדמה, לכן יום זה לא הורגש כלל. נהגו ביום זה כרגיל ואמרו תחנון כרגיל בתפילה, כפי שנהגו בכל העולם היהודי בתקופות קדומות.

לקראת סוף המאה הי"ט, החלו לחדור מעט ממנהגי המקובלים לתימן בט"ו בשבט, וחלק החלו להשמיט את נפילת אפיים, ועדיין לא התפשט המנהג בתימן לאכול פירות יבשים וללמוד קבלה. המנהגים לאכול פירות יבשים בהשפעת ספרות הקבלה, התפשטה בקרב יוצאי תימן רק לאחר העלייה לארץ. רוב יוצאי תימן היום לא נוהגים לומר את נפילת אפיים בט"ו בשבט, פרט לקהילות הדרדעים הנוהגים בו כיום רגיל הכולל את נפילת אפיים.