בלוג יהדות חברה וקהילה

כדי להבין כיצד השתלבו חיי היהודים בצל האסלאם העולה במאה ה- 7 עם הופעתו של מוחמד, עלינו להבין קצת יותר את יסודות הכתות והזרמים שבאסלאם. לאחר מותו של מוחמד התפצלו הדעות סביב ממשיכי דרכו, היות והוא לא הותיר צוואה מי יירש אותו (לא היו לו בנים, רק בנות). המחליפים הראשונים שהחליפוהו נקראו ח'ליפים (מהמילה מחליפים, ממלאי מקום) והיו ארבעה כאלה שנבחרו ע"י מועצת החברים הקרובה ביותר למוחמד. הם המשיכו את כיבושי האסלאם ברחבי העולם וכך גם הגיעו לתימן. למעשה, כבר לאחר בחירתו של החליף הראשון אבו- בכר, שהיה חתנו של מוחמד, היה נשוי לאחת מבנותיו של מוחמד, כבר אז קמה קבוצה שערערה על ההחלטה הזו וטענה שהבחירה הראויה מגיעה לחתנו השני שהיה גם בן- דודו של מוחמד והוא עלי בן אבי טאלאב. הוא היה נשוי לפאטימה בתו של מוחמד ולפיכך מאז הם הקימו סיעה שנקראה שיעה ומכאן נגזרת המילה שיעים. מאז ועד היום ישנם שני זרמים מרכזיים שבאיסלם:

סונים- ממשיכים ישירים ממוחמד

שיעים- ממשיכים ישירים מבתו פאטימה, שהייתה נשואה לבן דודו של מוחמד, עלי.

הסונים מהווים כ- 80% מהמאמינים המוסלמים בעולם (והשיעים המיעוט הנותר), מתוכם צמחו זרמים שונים שפרשו את הקוראן ומצוותיו בדרכים שונות. על רקע המחלוקות נוסדו זרמים רבים בעולם האסלאמי. המחלוקות חדרו גם לתימן, שמאז הווסדה ועד עתה נמצאת במלחמות בין שבטיות, זאת על רקע שני זרמים מרכזיים שצמחו בתוכה מתוך הסונה והשיעה.

הזיידים והשאפיעים: זרם הזיידה שהתפתח בתוך השיעה ואשר מבין כל הענפים האחרים שבשיעה הוא הקרוב ביותר לאסלאם הסוני, הוא למעשה הזרם העיקרי השולט בתימן. יחד עם זאת יותר ממחצית אוכלוסיית תימן שייכת לזרם השאפעי, ששייך לאסלאם הסוני.

המחלוקות בין הזרמים באיסלם גררו אחריהן אינספור מלחמות במהלך ההיסטוריה, כך שמבנה החברה התימנית הפך להיות מבנה שבטי. ישנם עשרות שבטים בתימן שרובם יושבים על אדמתם מדורי-דורות. הרוב הגדול של האוכלוסייה משתייך לאחד מן השבטים. השבט מכונה בפי יהודי תימן ''קבילה'' ובני השבטים נקראים ''קבילים'' , כך גם כינו היהודים את הגויים הערבים- שכניהם.

הזיידיה נוסדה בסוף המאה ה- 9 בצפון תימן ובראשה עמד מי שהם כינו אימאם. מייסד האימאמות הזיידית בתימן היה יחיא אלפאדי אלחאק, שכבר בשנת 897 לספירה קבע שהיהודים בתימן יהיו בני חסות ויוכלו להחזיק בקרקעות, בתמורה למיסים שישלמו. עפ"י אמונתם של הזיידים, האימאם צריך להיבחר מתוך שכבה חברתית מועדפת, הכוללת את אלה שנקראים סיידים או אשראפים, כלומר הם מצאצאי מוחמד דרך בן דודו עלי ובתו פאטימה. (שכבה זו מנתה באמצע המאה ה- 20 כמה עשרות אלפים). לאימאם הנבחר נדרשו כישורים דתיים, מדיינים וצבאיים על מנת לבסס את ממלכתו. כאמור, יהודי תימן חיו בתוך השבטים המקומיים ומילאו תפקיד חשוב ומרכזי בתוכה. השבט התימני מהווה יחידה חברתית, כלכלית ופוליטית המגובשת בפני עצמה וסגורה לאחרים מבחוץ. שבט אחד כולל מספר כפרים, מנהיג השבט הוא השייח ומעמדו עובר בירושה בתוך משפחתו. למעשה, על פיו יישק דבר בכל עניין. כל בני השבטים מתאפיינים ברוח הלחימה שלהם וכולם נושאי נשק, מאז ומתמיד. לפיכך, העיטור ההכרחי לגבר התימני הערבי הוא ג'מביה (פגיון) מעוטרת ורובה, שכיום הוא על פי רוב " קלצ'ניקוב". השבטים הגנו על עצמם מפני זרים ולעיתים הצטרפו לאימאם במלחמותיו ובכינון קואליציות אינטרסנטיות עם בית המלוכה.

לפיכך, ניתן לסכם כי בתימן היו שלושה מוקדי כוח עיקריים: 1) האימאם ובית המלוכה. 2) בני מעמד הסיידים (אשראפים) 3) השייחים- מנהיגי השבטים.

מוקד כוח נוסף היה גם בידיהם של חכמי הדת ''העֻלַמַא'', שרובם היו סיידים.

לפיכך, היהודי בתימן היה צריך לתמרן את עצמו בין כל מוקדי הכוח הללו ולהביע את תמיכתו בכל אחד בנפרד, מבלי שהאחר ידע על כך וכשנכפה עליו להזדהות עם צד מסוים בשעת מאבק, לעיתים קרובות היה זה היהודי ששילם את המחיר, כי תמיד הוא היה אזרח מסוג ירוד.