בלוג יהדות חברה וקהילה

ספר שמות מסתיים בתיאור הענן על אהל מועד. הענן מונע כביכול את כניסת משה אל אהל מועד. "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן."

ספר ויקרא הוא המשך של אירוע זה ופותח במלים: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". חז"ל אומרים שהיה משה מתיירא לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. הקב"ה קרא למשה שיבוא לאהל מועד ולמשכן, כשם שהיה לו למשה דרך ארץ שהיא קדמה לתורה, כך נהג עמו הקב"ה בדרך כבוד ובדרך ארץ.

ספר ויקרא עוסק בקרבנות. נודה על האמת ונאמר כי נושא זה רחוק מאוד מתפיסת עולמנו. יחד עם זאת ננסה ללכת בעקבות גדולים וחכמים בבואם להתמודד עם סוגיה מורכבת זו.

הרמב"ם בבואו לתאר את טעמי המצוות בנושא הקרבנות, בספרו מורה נבוכים, (חלק שלישי פרק ל"ב) הוא נוקט עמדה ברורה. הוא מבאר שם שכל טעמי המצוות הינם רק כדי להוציא את עניינם מידי עובדי עבודה זרה. הרמב"ם מבאר באריכות שבתקופות קדומות (קודם מתן תורה) העולם כולו נהג להקריב לאלילים, ואין אפשרות מבחינת טבע האדם לאסור עליו את דרך העבודה המקובלת מבלי להכין לו אפיק חדש וחיובי לעבודה. ועל כן ציווה להם הקב"ה את ציוויי הקורבנות. בהמשך הדברים הרמב"ם גם מציין שהקב"ה גזר על עצמו שלא לשנות את טבע האדם בדרך ניסית, וחלף זאת הוא מאפשר לבני האדם לשנות את הטבע שלהם בדרך טבעית, ומטעם זה דאג הקב"ה לכך שעם ישראל ייגמל בהדרגה מעבודה זרה.

כך הוא כותב במורה נבוכים: "כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו... לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה.

לדברי הרמב"ם הקב"ה ציווה את עם ישראל להקים בית מקדש ולהקריב קרבנות, משום שבעולם שבו חי עם ישראל לפני מתן תורה עבדו כולם עבודה זרה והקריבו קרבנות. הקב"ה רצה לעקור את העבודה הזרה מקרב עם ישראל, לכן השאיר אותה במתכונתה ההיא, אך היא כמיועדת וכמקודשת לשמו יתברך. כהגדרתו שהציווי בזה אינו ניתן כציווי ראשון (המכוון לכתחילה לשמו יתברך) אלא כמושכל וככוונה שניה ולא מכוונת בצורה ישירה.

סיכום שלושת טעמי הרמב"ם בעניין עבודת הקורבנות הם:

1. לעקור את העבודה זרה על ידי כך שעובדים לה' באותו סגנון שהם עבדו (קורבנות, בית מקדש, כהנים).

2. לעקור את תפיסת עובדי העבודה זרה האומרת שהבהמות (הצאן והבקר) הם קדושים, וזאת על ידי שמקריבים את הבהמות הללו לה'.

3. הקורבנות הם בכלל חוקים ואין להם טעם. (משנה תורה).

עם כל הקושי בהבנת נושא הקרבנות ניתן אולי ללמוד מסדר הדברים. נושא קרבן החטאת נאמר בתורה באופן שהשגגה המצריכה קרבן זה מסודרת לפי רמות המנהיגות השונות. תחילה הכהן הגדול, אחריו עדת ישראל, ביטוי מליצי למנהיגות המיוצגת ע"י הסהדרין או הממשלה, לאחר מכן מוזכר הנשיא, ולבסוף מוזכרים בני העם הפשוטים, כל שאר אזרחי המדינה. ניתן ללמוד מסדר זה כי האחריות מתחילה מלמעלה כמאמר חז"ל: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". "הגדול" המנהיג המוביל נוטה לחטוא ולהיכשל בענייני ציבור או באופן אישי יותר מאשר האדם הפשוט. נביא פה את דברי רבנו בחיי: (ויקרא ד,כ"ב) " הזכיר הם בחטאם לשון ספק 'אם', אבל בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי, לפי שהנשיא לבו גס מאוד בו, ומידת הגאוה שהיא סיבת החטא מצויה עמו לגודל ממשלתו. לכן הזהירה התורה את המלך ותוכיחנו במידה הזאת הוא שכתוב: " לבלתי רום לבבו מאחיו".

שבת שלום

ד״ יגאל בן שלום

נשיא האגודה לטיפוח חברה ותרבות