בלוג יהדות חברה וקהילה
לקראת ערב ראש השנה לאחר תפילת שחרית נהגו לומר בביהכנ"ס את התרת הנדרים. מיד לאחר התפילה מזדרז אבי המשפחה לערוך את קניות החג לימים הבאים ומיד לאחר מכן סועד פת שחרית ונחפז למלאכתו. במקביל טורחת האשה על ההכנות המרובות לקראת החג. יש שנהגו לפקוד קברות צדיקים היום זה על מנת לעורר את הלבבות לחשבון נפש נוקב לפני יום הדין הקרב ובא. יש שהוסיפו על כך והתענו ביום זה. רובם ככולם הקפידו ביום זה במסגרת אווירת התכונה המורגשת בחללו של האוויר לגלח ראשם ולהתרחץ כדי להיכנס לחג בטהרה. בשעת הצהרים סועדים קלות ונחפזים לבית הכנסת ללמוד תורה כבכל ימי שישי. בינתיים האישה מסיימת את כל עבודות הבית ולפני השקיעה מדליקה נרות חג.
בליל החג מקדימים כולם להגיע לביהכנ"ס כשכולם לבושים בגדים לבנים. נעימת התפילות בימים נוראים הינה ייחודית ומרטיטת לב, נעימה זו חגיגית מחד אך יש בה נימת ריצוי לבורא עולם מאידך. לאחר קריאת הפיוטים המקובלים בניהולו של חזן נעים קול ובשיתוף הרמוני של הציבור, נכנסים כולם לאווירת החג בקדושה וטהרה. בסיום התפלה מברכים איש את רעהו בברכת "תכתב בספר החיים ובספר הזיכרון". גם לתימן הגיעו מנהגי א"י בסעודת ערב החג לברך על הפירות ומיני הירק הייחודיים בתוספות מקושרות ומרומזות כגון: רימונים-"שירבו זכויותינו כרימון", כרתי- "שיכרתו אויבינו", סלק- "שיסתלקו אויבינו", תמר-"שייתמו אויבינו", רוביה (חילבה) - "שירבו זכויותינו", תפוח בדבש- "שתתחדש עלינו שנה מתוקה", גזר- "יגזרו אויבנו ושונאנו". ובשעת הסעודה נהגו לאכול בשר ראש זכר לאילו של יצחק ו"שנהיה לראש ולא לזנב".
למחרת משכימים קום עם עלות השחר ומעתה והילך ועד ליום הכפורים נהגו לפתוח את התפילה מידי בקר לפני "ברוך שאמר" בפיוט "שופט כל הארץ" בנעימת החג. שיר זה חובר ע"י המשורר רבי שלמה אבן גבירול .זהו שיר העשוי מחרוזות מחרוזות (סטרופי) וסימנו באקרוסטיכון 'שלמה חזק ואמץ' אותיות 'שלמה' עולות בראשי ארבע המחרוזות הראשונות ,ואותיות 'חזק ואמץ' עולות מפתיחת המחרוזת החמישית "חזקו ויאמץ לבבכם באל ומעזו".
בסיום תפילת שחרית וקריאת התורה מגיעים לעיצומו של יום, תקיעת השופר ותפילת מוסף. מקדימים לכך את קריאת הפיוטים "עת שערי רחמים להיפתח" שפזמונו החוזר הוא 'עוקד והנעקד והמזבח' ,לרבי יהודה בן שמואל עבאס בן המאה ה-12 שנולד בפאס שבמרוקו ונפטר בחלב שבסוריה. שמו מופיע באקרוסטיכון בראשי הבתים. ולאחריו הפיוט "המלך ה' רום ותחת קונה" שפזמונו החוזר (מתחלף לסירוגין בין בית למשנהו),'עלה אלוהים בתרועה', ו'בחצוצרות וקול שופר'. כל אלה מהווים הכנה לקראת שמיעת קול השופר. נהוג כי התוקע בשופר מברך בתורה רביעי והיה זה שכרו. כי בתימן כל דבר שבקדושה נעשה בהתנדבות ואין עליו תשלום.
השופר שתוקעים בו הקפידו שיהא דווקא של איל ושאינו מעובד אלא כפוף באופן טבעי. יש לציין כי בכפרים רבים תקעו בשופר של יעל גדול ארוך ומפותל שהיה מצוי הרבה בתימן. על אף שרבים ערערו על הכשרות בשופר של יעל התומכים בכך טענו מנגד כי זוהי מסורת עתיקת יומין בתימן מקדמת דנא וכפי עיקר הדין שכל השופרות כשרים. הפולמוס בעניין זה חזר על עצמו במהלך שנות ההיסטוריה במאות ה -19 וה-20.בשנת 1887 הגיע לתימן השד"ר ר' יחזקאל שאול הרופא מהעיר טבריה והוא לקח עמו שופר של יעל להראות לחכמי טבריה בדבר כשרותו, תשובתם הנחרצת הייתה : "שאינו ממיני הכבשים (איל) ומימינו לא שמענו כזאת"... גם הרה"ג יחיא קאפח התנגד לכך וטען שזהו קרן של תאו דהיינו זה שייך למיני הבקר ופסול מן הדין שהרי המשנה אומרת במפורש "חוץ משל פרה...שאין קטיגור נעשה סניגור".
לא נהגו בתימן להתענות בימי ראש השנה ואין מנהג "תשליך" כלל. היה מנהג עתיק שנשמר עד היום לקרא סליחות בליל יו"ט שני של ראש השנה לאחר ערבית כדי שהנשים יספיקו לערוך השולחן.
