בלוג יהדות חברה וקהילה
א. חייו ופעלו - הרמב"ן, שנולד בגירונה שבצפון ספרד בשנת 1194, היה חכם תלמוד, מגדולי הפוסקים, פרשן מקרא ומנהיג קהילת קטלוניה. לפרנסתו עבד כרופא בחצר מלך ספרד. מלבד זאת היה פייטן ומשורר; הנה מתוך שיר הפתיחה שלו לפירושו לתורה: 'אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה בלבי כאש אוכלת בוערה, בכליותיי עצורה לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה, לכתוב כמה פשטים בכתובים ומדרשים במצוות ואגדה. ערוכה בכל ושמורה'. בפירושו למקרא, מתעמת רמב"ן עם פירושיהם של שני הפרשנים החשובים – רש"י וראב"ע – אותם הוא מצטט. יחסו של רמב"ן לרש"י הינו יחס של כבוד: 'פרושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה מכותר בנימוסו, במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה'. לשכלתנותו של אבן עזרא מתייחס רמב"ן בביקורתיות: 'ועם רבי אברהם בן עזרא תהיה לנו תוכחת מגולָה ואהבה מסותרה'. את פרשנותו הפילוסופית של הרמב"ם מבקר הרמב"ן, ואינו חושש להתעמת איתו, ופעמים תוקף אותו הרמב"ן בלשון חריפה ואומר עליו, כי אסור לשמוע לו ולא להאמין לדבריו. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.
ב. הפתרון הסופי של פרעה - את ספר שמות מכנה הרמב"ן ספר הגלות והגאולה; ועל השאלה מדוע חזר הכתוב והזכיר את שמות השבטים הוא כותב: 'ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה בעבור, כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל'.
להלן פירושו על הפס': "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" (א' י'): הרמב"ן רואה בדברי פרעה אלו את ראשיתה של האנטישמיות בעולם. הוא מציין שלוש סיבות, מדוע לא פעל פרעה ישירות נגד בנ"י ולא אסר עליהם מלחמה בחרב, אלא רק התחכם להם: א. 'כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ במצוַת המלך הראשון' – זו תהיה בושה להתאנות לעם, שהגיע בהזמנת המלך הקודם, ללא סיבה מוצדקת. ב. 'וגם עַם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עימהם הוא מתייעץ' – גם שליט עריץ כפרעה תלוי באהדת הקהל, ומכיוון שאין נגדם שום תלונה, לא ירימו המצרים יד על ישראל. ג. 'ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה' – פרעה אדם שקול, הוא חושש שבנ"י יקומו על הורגיהם, ועלולה לפרוץ מלחמה קשה. על כן אמר פרעה "הבה נתחכמה לו" – 'אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס; ואת המס יגבו המצרים בעבודה, ולכן: "וימררו את חייהם" '. אך גם עבודת פרך לא תגרום להשמדה המונית, לכן עבר לשלב השני: 'ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבנַיים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם'; כלומר, המיילדות לא ידעו שהמלך עומד מאחורי הצו. ומכיוון שהמיילדות עמדו בפרץ ולא קיימו את הגזרה, עבר לשלב השלישי הקיצוני: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". הצו היה צו כללי "לכל עמו", ללא פרסום אגרות או ספרים, אלא 'אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור'. א"כ ההשמדה תוכננה ע"י פרעה, אך הביצוע והאחריות היו של העם, 'וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים בבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר: "ולא יכלה עוד הצפינו" ' (ב' ג'). ואם יטען היהודי כלפי המצרי 'ויצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה'; ואם יתפרסם שהמלך נתן רשות להרוג יבטל המלך את ההוראה, 'כי הכל התחכמות עליהם שלא ייוודע החמס'. מבין השיטין ניתן להבין, שהרמב"ן מתאר את העלילות וההרג שהיו בימיו; ובימינו אפשר לחוש כאילו מתאר הוא את 'הפתרון הסופי', שתכננו הנאצים ביהודים.
ג. נצחונו בויכוח התיאולוגי - בשנת 1263 יזם יהודי משומד בשם פאבלוס כריסטיאני וויכוח פומבי על אמיתותן של היהדות והנצרות. הרמב"ן תיעד את הויכוח, ואחת הטענות של המשומד היתה: 'הנה הכתוב אומר: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה ... עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (מ"ט י') שהוא המשיח. הרי שהנביא אומר כי לעולם יהיה ליהודה כח עד המשיח היוצא ממנו. ואם כן היום שאין לכם לא שבט אחד ולא מחוקק, כבר בא המשיח שהוא מזרעו, ולו הממשלה'; רומז המשומד ש'המשולח הנוצרי' הוא המשיח, והוא כבר בא. והנה תשובתו של הרמב"ן: 'אין כוונת הנביא לומר שלא תהיה ממלכת יהודה בטלה כלל בשום זמן, אלא אמר שלא תסור ותפסיק לגמרי ממנו. והכוונה שכל זמן שתהיה המלוכה לישראל, ליהודה היא ראויה. ואם תתבטל מלכותם מפני חטא, ליהודה תשוב. והראיה לדבריי שכבר היו ימים רבים קודם ישו שבטלה המלכות מיהודה ולא מישראל, וימים רבים בטלה המלכות גם מישראל וגם מיהודה. שהרי בשבעים שנה שגלו לבבל לא היה ליהודה ולא לישראל מלכות כלל. ובבית שני לא מלך ביהודה רק זרובבל ובניו ימים במספר, ועמדו אחרי כן ש"פ (380) שנה. עד החורבן שמלכו הכוהנים מבני חשמונאי ועבדיהם. וכ"ש כשהעם בגלות, שאם אין עם אין מלך'. הרמב"ן הצטיין בויכוח, והמלך העניק לו 300 דינרים. ואולם נצחונו עורר את איבתם של אנשי הכמורה, והוא נאלץ לצאת לגלות.
ד. אהבתו את א"י - בגיל שבעים הגיע לא"י, וכאן עשה מאמצים לחדש את חיי הקהילה בארץ. בתקופתנו נחשף ושוקם ביהכ"נ שייסד הרמב"ן בי"ם (ברובע היהודי), ובכניסה חרותה איגרתו של הרמב"ן אל בנו: 'כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. בכל דבריך ומעשיך ומחשבותיך ובכל עת, חשוֹב בלבך כאלו אתה עומד לפני הקב"ה, ושכינתו עליך. כי כבודו מלא העולם, ודבריך יהיו באימה וביראה כעבד העומד לפני רבו, ותתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש אל תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו'. אהבתו לא"י לא ידעה גבול, ובפירושיו הוא מרבה לשבח את א"י, ובפרשתנו כותב הרמב"ן על הפס' "ארץ זבת חלב ודבש" (ג' ח'): 'כי שיבח תחלה את הארץ שהיא טובה, לומר שהאוויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ושהיא רחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב.
או טעם רחבה שיש בה רחבות, שפלה ועמק ומישור גדולים וקטנים ואין רובּה הרים וגאיות. וחזר ושיבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב, והמים יפים, ויגדל החלב בבהמות, כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באוויר טוב ועשב רב ומים טובים'. אין יודעים לבטח היכן מקום קבורתו, וי"א שנקבר ליד מערת המכפלה. המבקר בצפון ספרד, במחוז קטלוניה, יוכל להתרשם מבית מדרשו של הרמב"ן אשר בעיר גירונה.
- התחבר בכדי להגיב
